האם יש דבר יותר עצוב יותר מאדם ללא בן זוג ביום שישי בערב?
כן! אדם ללא בן זוג במוצאי שבת, באותה פיסת זמן אומללה אפילו אין תוכניות טובות בטלוויזיה לנחם אותך ואתה יושב ומתעלם ברוגז מהחובות האקדמיות שלך רק כדי לראות את צמד רעים מחייכים כמו גבישי סוכר. לא לי. אני לא עומדת לבלות מוצ"ש נוסף לבד. מצוידת בשני חברים שלי, ח' הגבר הרגיש והחכם (כלומר חנון) וד' הבחורה מלאת התובנות והאסרטיבית (כלומר פולניה) החלטתי לבלות את הערב במשהו מועיל. פיק-אפ בר.
21:30
אני נכנסת למקלחת. הורדת השערות בכל חלק בגוף אפשרי היא חובה למקרה שילך משהו בערב הזה. ח' צופה ברואים עולם. ד' עומדת מול הארון שלה במבט מיואש שעוד ילך ויחמיר.
21:50
אני יוצאת מהמקלחת, כל הגוף מדמם מחתכים של הסכין החדשה. איפה הפלסטרים בבית הזה. ח' מוציא את הראש דרך החלון לבדוק אם צריך סוודר. לא צריך. ד' בוהה בארון שלה ובעיניה דמעות.
22:00
אני נאבקת בשיער שלי בניסיון לשוות לו מראה סקסי טבעי. כל מה שיוצא זה מראה פודל מגולח. ד' מתלבט אם החולצה המכופתרת עם המשבצות מתאימה למכנסי הג'ינס הגבוהות שלו ומחליט שכן. ד' בוהה עכשיו בארון שלי.
22:30
אנחנו יוצאים. אני מרגישה כאילו חזרתי משדה הקרב. ח' מסתכל במבט עורג אחרון על ספרי הלימוד המחכים לו שישוב. ד' החליטה שהבגד היחיד שמתאים לה הוא גופיה קצרה והיא נראית כמו סברס בעונה הלא נכונה עומדים לו הקוצים והוא ממש לא מגרה. אבל אנחנו יוצאים. כדי להשאיר את העתיד פתוח להתחייבויות אחרות אנחנו לוקחים מונית. כסף? יש. פלאפון? יש. מבט חצוף ולוק סקסי? טוב, נעבוד על זה.
23:00
כמו שאנחנו, ככה, מנסים לזהור ולהעמיד פנים של נחשקים, אנחנו נכנסים לפאב. אפילה גמורה מקבלת אותנו. אנחנו לא רואים כלום, וטוב שכך. מספר המתחרים בנו גדול ואיכות ההיצע מזכירה לי את הירקות בשוק ביום שישי אחר הצהריים. לכל אחד יש איזה חלק מעוך.
באלגנטיות אנחנו מנסים לחפש מקום להתיישב בו. אחרי שלושה סיבובים סביב עצמנו אנחנו מבינים שכנראה שלא נצליח ונאלץ לעמוד בצד כמו שכולם עושים בעצם.
23:30
רק שאף אחד לא יראה אותי פה. יחשבו שאני הבחורה הכי מיואשת על פני היקום. נכון, כל מי שכאן הוא כזה, אבל הם, עושה רושם, נהנים הרבה יותר ממני. מלצרית נדחפת בין האנשים העומדים מבוישים בין הקיר לכיסאות של בני המזל שיושבים ליד הבר. אם אני הייתי היא, בחיים, אבל לעולם, אף אחד לא היה מקבל את מה שביקש. הצפיפות כאן כל כך גדולה עד שאם מישהו נותן משפט פתיחה, חמש בנות עונות לו בחזרה.
00:00
אנחנו עדיין עומדים. אין לי כבר דם בראש כי כולו עבר לרגליים. הוורידים יוצאים לי, ומי יתחיל עם מישהי שהוורידים שלה ברגליים מאירים בתאורה האולטרה סגולית? ח' העיוור כחולד הולך על שיטת הגישוש. כל מה שזז לידו או מנסה לעבור לצדו חוטף ליין פתיחה מבריק, הקשור בעיקר במזג האוויר, היות וכל הבנות חצי ערומות. ד', שמראש התבאסה מהעובדה שאנחנו מגיעים עם גבר כי זה מוריד את הסיכויים, מנסה להתרחק ומוצאת את עצמה מוקפת בגברים שעוברים לידה ו"בלי לשים לב" נצמדים אליה. בהבעת גועל היא חוזרת לעמוד לידנו. הצפיפות, מתברר, משרתת מין אחד היטב.
00:30
הייתי מצפה מגברים שמגיעים לפיק אפ בר להכין משפטי פתיחה טובים. הנה סוף כל סוף גבר מתחיל איתי ואז, בלי להתבלבל, הוא שואל אותי את השאלה הפילוסופית "תגידי לי, מה זה אושר?". אושר? אני אומרת לו, "אושר זה כיסא".
00:45
נמאס לנו. הצפיפות, העמידה והרעש כיבו את כל מה שיכול היה להאיר אצלנו. אנחנו מפלסים את דרכנו החוצה, בודדים כשהיינו, עושים חשבון נפש לגבי האטרקטיביות שהפגנו, בטוחים שלו היו לנו כסאות על הבר לא היינו דמויות באפלה. אני מגיעה הביתה, מסדרת לי כריות כדי להגביה את הרגליים במיטה ונרדמת. באלכסון.
