פורים הגיע, וחופשת הסמסטר חוזרת לוויק אנד קצרצר. עוד לא התאוששתי מהנצנצים מחגיגות הפרידה מהמבחנים, וכבר מתנפלים עליי ליצנים חדשים שחושבים שאם הם יחמיאו לתחפושת חוסכת הבד שלי (התחפשתי לג'יני שהתחפשה לרקדנית בטן) הם יזכו להגשים את כל המשאלות שלהם, שכוללות בוא נאמר, אותם ואותי בלבוש אדם וחווה, דואגים להמשך השושלת... בכלל, זהו החג היחיד בשנה שלערסים יש זכות קיום: הם נראים כמו תחפושת של איזה זמר מזרחי פלוס התנהגות של קופיף בלתי מפותח אבולוציונית. כן, אני מלאכית כרגיל.
הווילה החמודה שלנו זכתה לביקור שמשי במיוחד השבוע, שהזכיר לנו, הסטודנטים, שעולם שלם בחוץ. קילפתי את בגדי החורף המעיקים והמיותרים, שעברו מינימליזציה רצינית ושודרגו לכמעט מכנסון וחולצת בטן שלא הייתה מביישת את בת דודתי שבדיוק לומדת לקרוא. יצאנו להליכה בקיבוץ, לצורך פרידה מהקלוריות המיותרות שהתגוררו בבטן מאז תקופת המבחנים.
מריה, אחת הבנות במעונות השניים (סוג של צימר בציפוי עץ בכל בחדרים), לקחה על עצמה באופן רשמי את תפקיד אריק שרון של אנטי שומרי משקל, רוני סופרסטאר של הקטינים שהרגע הבינו שציצים זה לא רק מקור חלב מאימא. בקיצר, מריה נהייתה המנהיגה שלנו והובילה אותנו בראש מורם לעבר הגבעות האינסופיות, הכבישים הבלתי מעובדים ציווילציונית והשדות נטולי זיהום האוויר. ואז קלטנו שאנחנו ממש רחוקים, עשינו אחורה פנה והגענו מיוזעים אך רזים חזרה לנקודת המוצא. וגם כמעט נדרסנו שבע פעמים. בדקה. וגם זכינו לראות את השמש שוקעת בים של ירוק, אחת השקיעות היפות בעולם.
מסיבות קיומיות (אם אני לא אעשה זאת, הטור שלי יחדל להתקיים), החלטתי להציג את הדמויות המסתתרות מאחורי הכינוי "חברי המעונות". האנשים שמזוהים ע"י הצעדים במסדרון, צלצולי הפלאפון שלהם שנשמעים בכל הבית, שעות השינה הבלתי סבירות, האוכל, או הכמעט אוכל שהם אוכלים, מצבי הרוח שלהם וכל הדברים האלה שהופכים אותם למשפחה המקומית שלי. אור: הילדה שהכירה לי את המעונות לפני כמה חודשים והשכנה הצמודה שלי. היא חמודה וחייכנית והכי חשוב: מבשלת. ואפילו טוב. ריספקט. דניאל: השכן השמאלי שלי, כלכלן שנה ב' ומכור לספורט. בטלוויזיה. שחר: חברה טובה פלוס, נוהגת להזכיר לכולם פעמיים ביום ש"בנים הם נבלות. כולם". נתי: מורה לעתיד. הטוב לב שלו היה מספיק לרפא את הרשעות של כל העולם. וקרן היא ממש ממש אחלה בחורה. זהו! יש עוד אנשים, אין עוד סבלנות לסקר את כולם. אני מתחילה להרגיש כמו בספר מחזור, ואולי זה לא נראה ככה, אבל את התיכון כבר סיימתי!
האמת, אם היו דוחפים לנו שש מצלמות לכל מטר רבוע כמו בפרויקט וויי, היינו בטוח מצליחים יותר. ובלי להתאחד עם ערוץ פלייבוי. למה? כי אנחנו סטודנטים, וסטודנטים הם אינטליגנטים. וחוץ מזה כולנו עברנו השתלת רגשות התחשבות מאז שעברנו לווילה, וגם קורס זריז (במקרה שלי לפחות) בשטיפת כלים ורצפה. גם יש לנו פז"מ שותפות מפואר, ושליחים מכל המקצועות למקרה הצורך. ויש מקרי צורך.
