כולם הולכים לראות את הפריחה בצפון. כולם נוסעים וחוזרים ה-מו-מים משלל הצבעים. זה טרנד. ואני, ששמי השני הוא "טרנד", חייבת גם לנסוע, להריח ולהרגיש . ואין ספק, הרגשתי. הטבע היה לי בכפות הרגליים, בין הירכיים, בישבן. בכל מקום הדהים אותי הטבע מחדש. מ-ה-מם.
חמישה חברים יצאו לטיול הזה. ארבעה סוסי כושר (להלן, ההרקולסים) שאוכלים את שביל הנחש במצדה לארוחת בוקר, ואני שמתעלפת כבר מהמילה נחש. הם הגיעו עם כל הציוד. תיקי לואו אלפיין, נעלי גרמונט, אולרים קטנים, פנסי ראש ומבט קרבי בעיניים. אני הגעתי עם תיק הג'ינס שלי מכיתה ז', עם נעלי ריבוק נמוכות ועם ביסלי. יותר מוכנה מזה אני לא יכולה.
תחילת ההליכה היתה בסדר גמור. היו פרחים נחמדים שיכולתי לדלג מעליהם בחינניות של ג'ירפה ופטפטתי בעליזות עם כל מי שיכולתי. כך, עד שגיליתי שבגיאומטריה של המישור אני די חלשה, והם כולם שעטו קדימה, בלעדיי. חכו חכו, אני יכולה להסתדר טוב מאוד. אני מסתכלת על האדמה כדי לראות את תוואי השטח כמו שלימדו אותי בטיולים השנתיים, ומגלה שהמון פרות עברו לפניי במסלול הזה. מה פרות. פילים. אחרי שעה הליכה אני כבר יודעת איזה פרה אכלה טוב ולאיזה פרה יש בעיות בעיכול.
לאט לאט הצעדים שלי הלכו ונהיו כבדים. ולא חלילה בגלל שאין לי כושר (כי אין לי כושר בגרוש), אלא בגלל הבוץ. בכל מקרה, בנעליים שנראות כמו גוש של בוץ מעוטר בזחלים כתומים , הגעתי לעלייה הראשונה בטיול. ואם במישור אני לא מבריקה, בעלייה אני ממש נחשלת. אני מכירה את החוק "לנשום מהאף ולהוציא מהפה", אבל מה זה עוזר לי כשהרגליים שלי לא עובדות? כל צעד עולה בייסורים. אני דורסת כל פרח מוגן שנקרה בדרכי. קר לי בגרון מהנשימה ואני מזיעה ממאמץ מתחת לפליס. אלוהים, תעשה שיהיה שם למעלה צימר עם זוג חם וכפרי שיארח אותי. אני נושמת כבר כמו קטר. מזל שההרקולסים הקטנים שומעים את החרחורים שלי ומושכים אותי אליהם. איזה יופי, הם כבר מכינים קפה. סליחה, הם כבר גמרו את הקפה. מה, הולכים? בטח שאני יכולה, קטן עלי טיול הזה
בעצם, הקטע של טיול בחורף הוא די טרגי: פעם חם, פעם קר, פעם חם, פעם קר. הפעולה שהתמחיתי בה היתה להוריד את החולצה וללבוש אותה שוב. אם הייתי מעבירה את מספר התנועות שעשיתי לדיזינגוף סנטר, בטח הייתי יכולה למדוד את כל החולצות בכל החנויות שם פעמיים. אבל הסנטר היה רחוק כמרחק נקודת הסיום שלנו.
עוד נאלצתי לעבור בתוך הנחל עם הנעליים, ולגלות שנעליים רטובות זה כיף חיים ליבלות. ועוד נאלצתי לחתוך סלט בחניית הערב על הרגל שלי, כי לא היה משטח אחר ולגלות שאולר זה דווקא דבר חד, במיוחד אם הוא ננעץ לי באצבע, אבל הלינה בחוץ, היא היתה הדבר האמיתי.
באמת שהתפללתי. התפללתי חזק שלא אצטרך לעשות פיפי בלילה, אבל אלוהי הפיפי לא שמע את תפילתי, ובסביבות שתיים לפנות בוקר התעוררתי, כולי תפוסה במילא, לא יכולה להתאפק יותר. קור אימים בשעה כזו של הלילה בנחל בצפון. יש גם תנים. אבל הכי נורא זה להיכנס לתוך הנעליים הרטובות ולצעוד באפילה לכיוון ה"טבע". אני מודה שהטבע לא היה רחוק כל-כך מהאוהל, אבל עם החושך הזה והקור הזה והניסיון להיות יציבה בתנוחת כריעה לא ידידותית, כל מה שנשאר לי זה ליפול אחורה, על סרפד. וזה קרה. אני חוזרת לאוהל ובקושי רב מצליחה להיכנס בחזרה אל שק השינה שקיבלתי לבת המצווה. ההרקולסים נוחרים כמו חמורים ואני עושה חשבון נפש. פריחה אמרתם? פריחה אני יכולה לראות גם על התחת שלי.
