יש לי ביטחון עצמי של מר עולם מול גיק שפעם ראשונה יצא לאור השמש מחוות המחשבים, וחיוך תמידי על הפרצוף כמו מייקל ג'קסון בגן ילדים. כדי להשקיט את האנרגיות העודפות אני מתמסרת ליוגה פעם בשבוע, עם מיסטר פרפקט שנראה הרבה פחות ממה שרשום לו בתעודת הזהות, חזק הרבה יותר ממה שהייתם מצפים מסיסי יוגיסט, עם חוכמת חיים משולבת בפלפל אדום חריף וטבעת קטנה על האצבע שמשאירה את הרומן שלנו בגדר פנטזיה מופרעת תוצרת המוח האישי שלי.
בתחילת הסמסטר החלפתי קידומת למעונות שלי שמהווים חוויה מדהימה הנרשמת כל יום בספרי ההיסטוריה של החיים המוטרפים שלי. עד עכשיו, המונח "מעונות" הגביל אתכם לדירה בגודל אגוז חצוי, עם 7 שותפים וחצי (בשביל האגו דל השותף המניאק), מחסור חמור בפרטיות ועודף מקום עוד יותר חמוד במקרר. נא להכיר את המעונות שלי: וילה חמודה עם גג אדום, בתוכה לכל אחד משותפיי המקסימים יש חדר ענקי ובתוכו מיטה זוגית. שותפים לחדר? לא מכירה את המושג. חימום מרכזי? דווקא כן. פלוס שני תנורים בחדר, פטור מתשלום של כל הקללות האלה: ארנונה, חשמל ואחיהם. אני ניזונה מהתוצר המקומי שכולל יוגורטים ולבנה, ישר מהפרה, וויטמינים בגלגול המקומי שלהם בתור פירות וירקות טריים. וכל האושר הזה ממוקם בכפר ירוק יותר מהקנאה שלכם ברגע זה.
חזרתי לי למעונות, מריחה את סוף השבוע בבית. התחלתי לארגן את תיקי, שלא היה מאכזב טיול של שנתיים במזרח, או במקרה שלי, יומיים בבית (אנו נטולי מכונת כביסה במעונות). החלטתי לעשות מקלחת פילינגים ופרידה משערות מיותרות, אך כשהגעתי למקלחת המחוממת מראש, גיליתי שהנורה מתה. מייד שדרגתי אותה למקלחת שנטי רומנטית ומגניבה, אבל סכין הגילוח שלי חשב אחרת. מסתבר שדרושה תאורה של חדרי ניתוח כדי להוריד שערות ברגליים. הניתוח בוצע כמעט בהצלחה, הגילוח של השערות היה מושלם. וגם של העור ברגליים שלי. דשדשתי לי חלקה אך פצועה לחדר, וכשהבנתי שהוא לא מאובזר בשום אמצעי החייאה, דפקתי בהיסטריה על חדרו של שותפי בחלק הימני של הווילה, רמי, שאוכל ספרים של כלכלה לארוחת הבוקר. הוא פתח, הציץ בי עטופה במגבת, והחיוך שנמרח לו על הפנים נמחק מהר מאוד כשראה את הבעתי המבוהלת ורגליי המדממות בסגנון חייל קרבי, העניק לי פלסטר במתנה וכך ניצלו חיי!
