בוקר זורחת על חצי הכדור הצפוני, ושיירות זומבים עושות את דרכן, איש איש לכיוון מרכז בקרת המידע שלו. מנומנמים עד רדומים, משועממים עד מוטרפים - אלו הם סטודנטים ביום לא גרוע במיוחד, בדרכם למוסדות להשכלה גבוהה. זוהי התעוררות סטודנטיאלית בישראל על מורכבות המונח ניקוי קורי השינה. כך לפחות חשבתי.
להתראות אקטואליה, שלום מעורבות, ואל תחשבו אפילו על מילים גסות כמו ערבות-חברתית-הדדית. פיכסה. אז מידי פעם מתעורר איזה יו"ר אגודה או פוליטיקאי מזן מתקדם יותר וטוען שהסטודנטים לא מעורבים מספיק בחברה, וש"תראו איזה כוח יש לסטודנטים במדינות אחרות שגם הפסיקו מלחמות ועשו מהפכות", אבל בינינו, כך חשבתי, איך אפשר להאשים אותנו? משלמים שכר לימוד (ועוד עשרות תשלומים נלווים) משלמים הוצאות מחייה (ומעט הכסף הנותר מופרש למיסים) וגם בין לבין צריכים לעבוד, ללמוד, לכתוב עבודות, לפתור מבחנים, להתלהב, להתאהב, לאחר, לקטר וגם לזכות לסקס בריא פעם בשבועיים שלושה. בין כל אלה שנמצא זמן לראות מה קורה במציאות סביבנו, לא כל שכן להשפיע עליה?? בלתי אפשרי, כך חשבתי.
בכל פעם שמישהו מצייץ על מעורבות של סטודנטים בעיצוב סדר היום הפוליטי, תקשורתי ובכלל, מצידנו אנחנו מנפנפים קלות לכיוון ראיות המצביעות על חיינו הקשים כמעט מנשוא, ובזאת פותרים עניין. כך לפחות חשבתי.
במשך שלוש שנותיי הקצרות באקדמיה, לא האמנתי שאזכה לצפות במעורבות אמיתית, מתוך כוונה ואמונה, שלא בתמורה לנקודות זכות או מילגה. קטנות אמונתי היא גם כנראה הסיבה הישירה לכך שבחודשים האחרונים חטפתי סטירה מצלצלת לפרצוף.
ומדוע צילצלו הפעמונים? כי איך אפשר להיות מוקטן ראש כרוני, כשכל מאורע דיפלומטי מעורר גאווה וכבוד , מוביל להחלפת דיעות באופן תרבותי תוך שימוש ברשימות תפוצה של קורסים רלוונטים? איך מתאפשרת כהות חושים בנוגע להיסטוריה הממשמשת מתחת לאפינו, כשכל הרצאה מוסבת לכיוונים יישומיים לחיינו אנו, על ידי הסטודנטים עצמם? איך אפשר לשמור על ניתוק מהספירה התרבותית המצומצמת שלנו כשכל יפי הנפש טורחים לדאוג לנו למוסיקה חיה בדשא בו בדרך כלל אנחנו מקסימום מחליפים רכילויות עדכניות על קפה וסיגריה?
קצת אחרי ההלם והלחי האדומה, התחשק לי לזעוק: מה קרה לכם, אנשים? דווקא לכם, שאוחזים בכל הסיבות שבעולם להשתמט מכל עול מוסרי של לקיחת חלק בעולם ההזוי סביבנו, מתחשק עכשיו להתחיל להתעורר??? מה, אין זמן יעיל וטוב יותר לעשות את השינוי הפרטי שלכם? קחו אותו במסגרת פוליטית, ותרוויחו גם תפקיד "חבר כנסת" מכובד לרזומה, קחו אותו במסגרת עיסקית ותעשו כמה ג'ובות בצד. בבקשה תניחו לנו בשקט.
ביני לבין עצמי תהיתי על עניין אחד פשוט: מה זאת הישראליות החדשה הזאת, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת? בעצם, זה כבר שלושה דברים. שלושה שמקורם באחד: קיים פה כבר דור אחר של סטודנטים. אף אחד לא יודע מי הביא אותו, מה הוא מתכוון לעשות או מה אנחנו מתכוונים לעשות איתו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. כלומר, ברור שאפשר אבל זה כבר הופך אותנו לחלכאים שחיים פרו-זמנם.
הסטודנט של 2004, וגם זה של השנתון לפניו, כבר מאס בניתוק המתמיד וה"מוצדק" ממה שקורה סביבו. עוד לא חוללנו מהפכות, עוד לא הפסקנו מלחמות וגם עוד לא עצרנו טנקים לתפארת מדינת ישראל, אבל כבר התחלנו להבין שאנחנו יכולים. ואולי אפילו מעבר לכך התחלנו להבין שזה חשוב לנו! ציפורי הדרור של המעורבות הסטודנטיאלית בחיים בישראל הופלו מהקן על ידי המציאות הקשה בחצי הסיכה שלנו, אבל במקום להתרסק הם החלו לדאות: לדאות בעצמם לכיוון מציאות בה האקדמיה כבר יותר מחוברת לסביבת מגדל השן, למציאות בה אין תירוצים למי שלא יודע מה קורה לו מתחת לאף - למציאות בה הסטודנט הממוצע הוא מעורב, במלוא מובן המילה.
אז ניצני שינוי נראו נראו בארץ. האם עת אביב הגיעה? כנראה שעוד אי אפשר ממש לדעת. אבל בפעם הבאה בה אתם נתקלים בחייזר מעורר/מהורהר שכזה, תלחצו לו יד, תראו לו שפניכם לשלום. הרי זה לא רומן שאנחנו מפתחים כאן עם המציאות, זו סתם בדידות.
