מדינת ישראל ואזרחיה חווים זה למעלה משלוש שנים את נחת זרועו של הטרור הפלסטיני. פעילותו היזומה של צה"ל בגדה המערבית וברצועת עזה, הפכה זה מכבר לאות לאזרחי המדינה כי עליהם להיערך לכוננות ספיגה. פירושה של זו, הימנעות מנסיעה בקווי התחבורה הציבורית, מישיבה בבתי קפה ומקומות בילוי נוספים והעדפה להסתגר בבתים עד יעבור זעם או עד התרחשותו בוודאות רבה של אירוע טרור.
השאלה המתבקשת כל-כך נוכח כוננות הספיגה לה הרגילו עצמם רבים מאזרחי המדינה, היא הכיצד הגענו למצב בו למרות עליונותנו מבחינה צבאית אנו חשים כה פגיעים? תשובה מלאה לשאלה זו היא אתגר מורכב, אך תשובה חלקית ניתן לספק כאשר נבחן את אופן התמודדותם של קובעי המדיניות והדרגים המבצעים עם הצורך הדחוף בהקמת תשתית הגנתית מול איומי הטרור הפלסטיני בשני העשורים האחרונים.
למונח 'טרור' הגדרות רבות אך קיימת אפשרות לפשט במידת מה את הדברים ולומר כי מדובר בבעיה מורכבת, דינאמית ואחת אשר הלחצים הנובעים ממנה מהווים אתגר של ממש בעבור קובעי מדיניות ועל אחת כמה וכמה בעבור הדרגים המבצעים האמורים לספק מענה למגוון ביטוייה של הבעיה ברמת השטח.
ככל שעולה מידת מורכבותה של בעיית הטרור, כך הולך ומסתבך תהליך קביעת המדיניות הבא לתת פתרון לבעיה וסביכות זו אף עלולה להוביל למצב של חוסר אונים ושיתוק. קביעת מדיניות מול בעיה מורכבת ודינאמית המהווה דוגמא להתמודדות חיובית, דורשת כי הדרג קובע המדיניות יהיה ער לשינויים בביטוייה של הבעיה, יבחן חדשות לבקרים את האמצעים העומדים לרשותו ואת מדיניותו וידאג ליישומם המהיר של פתרונות ברמת השטח כתגובה לביטוייה המשתנים של הבעיה. זאת, לאחר שבחן בקפידה מגוון של חלופות והפעיל שיקול דעתו באשר להשלכות יישומה של כל אחת מהן.
באשר לטרור הפלסטיני, הרי שהלכה למעשה עלה מספר אירועי הטרור בתחומה של מדינת ישראל בהדרגה כבר מראשית שנות השמונים, בד בבד עם מעורבותה הצבאית ההולכת וגוברת של ישראל בלבנון. אולם, הדרג קובע המדיניות לא התייחס לאירועים אלו כאות לבאות ותגובה הגנתית מתוכננת היטב לא נשקלה. כפועל יוצא עמדו הדרגים המבצעים פעורי פה מול התפרעויות המוניות עת פרצה האינתיפאדה הראשונה בשלהי שנת 1987, בלא שהיו בידם האמצעים או הקווים המנחים להכלת ביטוייה של הבעיה באופן נאות.
הדעת נותנת כי אירועי האינתיפאדה הראשונה היו אמורים לשמש כזרז בעבור קובעי המדיניות לבחינה מקיפה של בעיית הטרור הפלסטיני ונקיטתם של צעדים ממשיים שיהיה בהם בכדי לנסות להפחית את מידת מורכבותה ההולכת וגוברת של הבעיה. למרות אירועים חמורים אלו, נותרה ההתייחסות אל הטרור הפלסטיני כאל בעיה שניתן לחיות עמה ואל אירועי הטרור כאל אירועים ספוראדיים אשר אינם מחייבים תגובה מקיפה שבסיסה בתכנון מוקדם.
תכנון מוקדם בשלב זה אשר היה כולל הקמתה של תשתית הגנתית מוצקה שתיועד למניעת התרחשותם של אירועי טרור, צמצום הנזק אשר נגרם במידה והתרחשו והקמתם של מנגנונים לטיפול מהיר ויעיל בתוצאות האירוע אשר יפעלו באופן מתואם ומשולב הן ברמה המדינתית והן ברמה המוניציפאלית, ייתכן והיה מונע רבים מן הפיגועים אשר התרחשו מתחילתה של אינתיפאדת אל-אקצא.
כמובן כי הקמתה של תשתית הגנתית מוצקה ככל שתהיה, לא הייתה מהווה פתרון מספק. אמצעים התקפיים ואמצעים מדיניים נדרשים על מנת להפחית את מורכבות בעיית הטרור, אולם דומה כי קובעי המדיניות בישראל המשיכו להסתמך במידה רבה על האמצעים ההתקפיים העומדים לרשותם, למרות מורכבותם וחומרתם ההולכת וגוברת של אירועי הטרור מאמצע שנות התשעים.
היעדרה של התשתית ההגנתית סביב המטרות הרגישות בהן נאסף הציבור הישראלי בצפיפות כגון השווקים, מקומות הבילוי ובמיוחד קווי התחבורה הציבורית, הפך בולט פי כמה מנקודה זו ואילך בשל כניסתם לזירה של המחבלים המתאבדים. השימוש ההולך וגובר בשיטת פעולה זו על ידי ארגוני הטרור הפלסטינאיים, סימן לא רק עליית מדרגה מבחינת יכולותיהם המבצעיות אלא גם על כוונתם למקסם את יכולת הפגיעה באזרחי המדינה בכל אירוע טרור.
באשר לדרגים המבצעים, מן הראוי לציין כי כפיפותם של אלו למספר אדונים והעובדה כי תקצובם מגיע ממקורות נפרדים עודד דווקא את התחרותיות ביניהם ולא את שיתוף הפעולה. למרות עובדה זו ובהיעדר הליך מסודר של קביעת מדיניות, המשיכו קובעי המדיניות להסתמך על הדרגים המבצעים להקמתה של תשתית הגנתית מוצקה לתחבורה הציבורית, למקומות הבילוי, למוסדות החינוך ולשאר היעדים להתקפות הטרור בתוך המרחב הפנימי של המדינה.
הסתמכות זו הובילה לכך כי גם נכון לראשית שנת 2004 לא קיימת תשתית הגנתית של ממש לאבטחת היעדים להתקפות הטרור הפלסטיני. השקט היחסי של החודשים האחרונים מהווה הזדמנות פז למחשבה נוספת בדבר התשתית ההגנתית והסדרת התקצוב ההולם לנושא זה אחת ולתמיד. הניסיון המצטבר, מצביע על כך כי ערכה של ההרתעה המהווה פועל יוצא מהקמת תשתית זו הוא רב.
