אנשי החורף היקרים!
את האמת, אף פעם לא הבנתי אותכם. איך זה יכול להיות שמישהו אוהב את החורף? איך יכול להיות שמישהו אוהב שרטוב לו, שקר לו, שהוא צריך להתעטף באלפי שכבות כדי לצאת החוצה? אתם חידה בעיני.
אף פע ם לא הבנתי למה עולה לכם הבעה דבילית של אושר על הפרצוף כשאתם שומעים גשם. הבוץ לא זכור לכם? הרוח שמעיפה את השיער ישר לתוך הפה לא נחשבת בעיניכם? וכאבי הפרקים?
הרי האובר-רומנטיקניות הזאת של לשבת בבית מתחת לפוך עם כוס שוקו חם לא עומדת במבחן המציאות: חייבים לצאת, חייבים לעבוד. אז למה תהליך האידיאליזציה הזה?
אני מגיעה לאוניברסיטה קפואה מקור, יושבת בכיתה קפואה מקור, חוזרת הביתה וקופאת מקור ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהמצב הזה עדיף על שמש חמה, גופיה וענבים. הברכיים קופאות לי וכל הסירקולציה אצלי בעצם דפוקה, אף פעם לא מגיע לי דם לכפות הרגליים, לא משנה כמה שכבות אני לובשת.
אז הנה אני לארג'ית. קחו 100 שעות קור, רק בשביל שהענבים של אבא שלי יהיו בשלים בזמן. אתם יודעים מה? קחו שבוע חורף. ואחר כך שיחזור להיות קיץ. רוח חמה, בריכה, שעון נורמלי.
בכלל, העניין הזה עם שעון החורף משגע אותי. אפשר לדעת מי המפגר שקבע את זה? הוא בטח נולד בחורף ותיזמן את העולם כשקפא לו המוח.
אתם דאווינרים כולכם. אין סיכוי שבנאדם נורמלי יאהב קור. הוא יכול להסתדר עם קור, הוא יכול לא להיות רגיש לקור, אבל לאהוב? אל תענו לי. אני תופסת אותכם ביום קיצי באמצע החורף, כשהשמש מזכירה לנו את היכולות שלה. כולכם יוצאים ומתחרדנים בדשא. איפה החורף שלכם עכשיו, תגידו? למה אתם לא נשארים ספונים בבתים עם הפוך שלכם? אני אגיד לכם למה, זה בגלל שאתם אוהבים קיץ, אבל כשמגיע החורף אתם לא רוצים להתבאס ומשכנעים את עצמכם שטוב לכם. אתם משקרים לעצמכם ולסביבה, חוצפנים שכמוכם. תפסיקו מיד את החורף הזה.
ההכנה מתחילה כבר בבית: חמש שכבות צמריות והיד עוד נטויה. כל מה שיכול לעלות עליי, עולה. צעיף, כובע, מחמם אוזניים, כפפות, שני זוגות גרביים ונעליים סגורות ואטומות בווקס כמו בטרקים בחו"ל. אלוהים אדירים, ואני רק בתל-אביב.
אני מגיעה אל הטוסטוס, שלא משנה באיזה זווית החניתי אותו - הגשם הצליח להגיע אליו, ומתחילה בתהליך ייבוש המושב. לא מצליח. להיפך, אני רק מפזרת את הרטיבות לאורך כל המושב. קללה.
לפני חבישת הקסדה אני עוטה על עצמי את השכבה האחרונה, חליפת הסערה, שלפי מאות השקלים שהוצאתי עליה אמורה להגן עליי גם בקרחון בקוטב. אין סיכוי שאני מצליחה ללבוש את המכנסיים דרך הנעליים בלי ליפול. קללה. אני נופלת. שמונה קללות ברצף. נגיד שהצלחתי בלי להתייאש, ושאפילו המעיל הצליח להסגר על כל השכבות שלבשתי בבית. לכו תיסגרו קסדה עם כפפות פליז. תורידי את הכפפות, שיירטבו בגשם, תיסגרי את הקסדה, שימי שוב כפפות, תתפללי שהטוסטוס יתניע.
נסענו. להזהר מהשלוליות. להזהר מהפסים המחליקים של מעברי החצייה או מכל סימון על הכביש. להזהר מהמכוניות. לנסות להצליח לראות משהו בגשם דרך המישקף חסר הווישרים שלי. זה ירוק עכשיו? זה אדום? ולמה לעזאזל המכוניות לא עומדות בטורים ישרים כדי שאוכל לעבור ביניהן ללא בעיה? שום משמעת טוסטוסים אין כאן.
נפלא. אני כמעט מגיעה. הופה, הנה אוטובוס. לא, לא, אמרתי לא! אל תכנס לשלולית הגדולה הזאת? מה אתה שלולי? היו חסרות לך שלוליות כשהיית קטן? המצב מעולה. אני והשלולית גוף אחד.
כבר לא אכפת לי. רק להגיע. אני רועדת מקור בתוך הקסדה ומתחילה בסדרת שכנועים עצמיים: "לא קר לך. לא קר לך. ללללא קקקקר ללללך". מה לא קר לי? אפילו צלזיוס לא יוצא החוצה בכפור הזה. הידיים שלי כמו שני גושי קרח שהתאבנו על ההגה, הלסת כואבת מרוב נקישות שיניים ונראה לי שהבוהן שלי נשרה. תפסיקו כבר עם החורף הזה.
