לפני כמה ימים עליתי לקומה האחרונה באוניברסיטת חיפה, (שם יושב הדיקן) כדי להשאיר את קורות החיים שלי במחלקת משאבי האנוש {הזמניים) של האוניברסיטה. חשבתי אולי יתמזל מזלי ואמצא איזו עבודה בתוך האוניברסיטה ואעביר את ימיי כבדרך אגב ואוכל לשכוח כך את עברי ההיסטורי, שהותיר אותי ללא ירושות זהב כך, במאה העשרים ואחת.
בדרכי במסדרון, שהרי כל הקומות בבניין היו בנויות במיסדרון ארוך, שחיבר בין כל משרדי ראשי החוגים. הביטו בי שורה של מזכירות, שעל דלת משרדן היה רשום שם של גבר-מנהל.
הגשתי את קורות החיים בתוך משרד ריק, כפי שנאמר לי לעשות על ידי אחת המזכירות ובדרכי חזרה למעלית התעוררו בי שאלות רבות למשל, מדוע נשים הם המזכירות של הגברים ומדוע לא ראיתי אף גבר אחד שהיה מזכיר של אישה-מנהלת? האם אי פעם היו מזכירים למנהלים של האוניברסיטה? האם תהיה אי פעם תהיה מגמה להעסיק נשים בתור מנהלות באוניברסיטה ? האם באמת ראיתי מצב נתון, או שבמקרה הייתי בתוך מיסדרון ארוך, ובמקרה ישבו שם נשים, שבמקרה עבדו בתוך משרדים של גברים.
החלטתי לבדוק את כל השנתון של האוניברסיטה כדי לעמוד על הבעיה באופן כולל יותר.. לקחתי לידי את הספר עב הכרס, ובעמודים הראשונים קראתי בעיון את רשימת שמות הדיקנים וראשי המינהל של החוג ושמות ראשי הפקולטות. חשוב לי לציין ששם של ראש המינהל, היה שמה של משרה שנמצאה מתחת לשמו של הדיקן ואני מניח, שהיא גם פחותה בדרגה ההירכית-כספית.
בפקולטה למדעי החברה- במשרה של הדיקן כיהן גבר, אך בראש המינהל כיהנה אישה. וכשבחנתי את משרות עשרת ראשי החוג בפקולטה למדעי החברה מצאתי כי הם היו גברים.
המצב השתקף באופן דומה בשאר הפקולטות מלבד הפקולטה לחינוך - לראשונה גם בתפקיד הדיקן וגם בתפקיד ראש המינהל כיהנו נשים. ידעתי שענף החינוך נשלט בתחילת המדינה על ידי גברים, שכיהנו ברוב המשרות, אבל עם כניסת הנשים לענף, ירד השכר וירדה החשיבות שנתנו לחינוך.
המסקנות די פשוטות האישה במאה העשרים ואחת עדיין מופלית לרעה. השיח הפמיניסטי אולי התפתח אקדמית, אבל הפער עצמו נותר. אישה יכולה בשנת 2003 לנהל את אחת הפקולטות למדעים אבל היא לא יכולה לכהן כדיקן של החוג עם אותו הכבוד של משרת הדיקן שבו מכהן גבר.
אני אגיד לכם מדוע האישה נשארת במקומה הנמוך בחברה שלנו, היא נשארת, כי החברה, התרבות, האומנות, החינוך, הכלכלה, והפוליטיקה כולם נשלטים בידי דימויים גבריים שמוליכים אותנו ישר אל עולם גזעני. ישנו פחד גדול משליטתה של האישה בחברה, שלנו ואם אחת מגיעה לתפקיד של שליטה, היא חייבת להשתמש בקודים גבריים בוטים. אני לא יכול להתעלם ממספר הנשים המועט שנמצאות בפוליטיקה הישראלית בתפקידי ניהול. אני לא יכול להתעלם מהמשכורות הירודות שמשלמים לתחום היחיד בו נשים שולטות והוא תחום החינוך, דווקא בגלל שהן נשים!
בסוף דבריי אני חייב לסכם ולומר שכל גישתי לשיח הפמיניסטי הינה, גישה לא "מהותנית" כלומר איני חושב שישנה גישה נשית, או גישה גברית יסודית בטבע האדם, אבל בגלל שהחברה עצמה מפלה נשים, ומעדיפה גברים, בשל מינם, אני קורא למאבק גלוי ורדיקלי לשינוי המצב. לפי דעתי האוניברסיטאות עצמם צריכות להתחיל בשינוי ולהראות כיצד נשים חודרות למשרת הדיקן בכל הפקולטות, ואף לעורר מודעות, המודעות תיצור הרצאות בנושא שייצרו אולי שינוי תודעתי ומיבני בהגמוניה הגברית השולטת בתחום. והדעות שיושמעו מהאקדמיה יחלחלו אל העם ואולי יצמח שינוי.
