חודש באוניברסיטה ובחוג לספרות הספיקו לי כדי להבין שכאן אני לא אמצא את החתן האולטימטיבי ולכן החלטתי לחזור לתוכניתי הראשונה, לתפוס לי מישהו מהחוג לרפואה. מצוידת במראה מדונה בשילוב פלורנס נייטינגל הכולל איפור עדין, משקפיים אינטליגנטיות, חצאית ברך אך עם מגפיים שחורות קטלניות, נענעתי את עכוזי לכיוון הבניין של רפואה.
מרוצה מעצמי עם חיוך רחב של גארפילד נכנסתי לבניין במטרה להתביית על הקפיטריה היוקרתית בתואנה שהקפיטריה בספרותית גרמה לי לכמה קלקולי קיבה לא נעימים. מכת הריח שהממה אותי בכניסה לבניין גרמה לי לתהות האם הגעתי בטעות לאיכילוב . באוויר נישא ריח כבד של פניצילין, חומרי חיטוי והרבה ניקיון. אם רק האוניברסיטה הייתה משקיעה רבע מהמשאבים שהיא משקיעה ברפואה על בניין מדעי הרוח אולי הייתה נהירה גדולה יותר של בחורים לשם והיה נחסך ממני הביקור כאן. אך מה לעשות ש"מדעני הרוח" לא מכניסים כסף לאוניברסיטה בניגוד למחקרים ברפואה . אז מה אם הבניין של מדעי הרוח נראה כמו בנין מימי המנדט הבריטי ושהשירותים בתחנה מרכזית נקיים יותר. אבל נעזוב כרגע את המרמור שתקף אותי כשהגעתי לשם ונתרכז במטרה.
מחפשת את הקפיטריה האלמונית ירדתי כמה קומות כי חשבתי שאולי שם היא מסתתרת והגעתי בטעות למרתפים. הריח הכבד המשיך לעלף את חושי. נכנסתי לאחד החדרים ושם חשכו עיניי. החדר הזה לא היה אלא מוטציה של המכון הפתולוגי. על שולחן הניתוחים הייתה מונחת גופה מסכנה ומבותרת שעברה כנראה מסכת ייסורים. על המדפים הציצו אלי צנצנות עם חלקי גוף שהתחננו אלי שאני אוציא אותם משם. מבוהלת, חסרת נשימה ברחתי משם מעט מעודדת - לפחות לבעלי הסטודנט לרפואה לא יהיה עם מי לנהל רומן. מקסימום הוא יפלרטט עם אחת הגופות אבל הסיכוי הוא קלוש שהיא תענה לחיזוריו.
יצאתי מהמרתף מבוהלת אך עם אופטימיות זהירה, ועליתי למעלה. כאשר סוף סוף מצאתי את הקפיטריה הנחשקת הפעלתי את עיני הרנטגן שלי והנה חשכו עיני. סביב השולחנות ישבו לא דר' רוס ראה ג'ורג' קלוני ולא דר' קרטר ראה נוח ווילי אלא בחורים רגילים שאם הם לא היו בעלי סטטוס של רופא לא הייתי מעיפה עליהם מבט שני ברחוב.
בכל זאת אם כבר הגעתי אז אשב, אמרתי לעצמי. לקחתי לי קפה שהיה לו טעם של אספירין ונחתתי על הכיסא. בשולחן שלישי ישבו שלושה סטודנטים. אחד מהם פתח פתאום את הפה וללא הסבר זרק משהו כמו: "נו אסף, מה אתה אומר. הבנות של מדעי הרוח באות לתפוס כאן חתנים". המשפט הזה העלה לי את הסעיף. קמתי מהשולחן, לקחתי את התיק , ניגשתי אליהם לשולחן ואמרתי: "עכשיו אתם אולי על הגובה אבל עוד כמה שנים אני אהיה נשואה לאיש עסקים ואתם תנקו קיא של מישהו בשביל 4,000 ¤". ואז עוד לפני שהם הספיקו להגיב, נפנפתי את השיער אחורה ובפוזה של שחקנית קולנוע עזבתי את המקום.
כאן תמו הרפתקאותיי עם הסטודנטים לרפואה והתחילו עם הסטודנטים למחשבים.
