לבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א שנערכו בשנת 2,000 הגעתי לקלפי עם עמדה ברורה: אני מצביעה רק למי שמחלק לי קרמבו. הסכמתי למכור את זכותי להשפיע תמורת שקל רק בגלל שלא ממש היה לי אכפת מהמתרחש בקמפוס בטח לא אחרי שעות הלימודים.
לא תמיד זה היה ככה. ביום הראשון שלי באוניברסיטת ת"א בהחלט חשבתי שיהיו לי חיים סטודנטיאליים. אמנם לא ציפיתי מעצמי לגור במעונות ולהתחיל לצאת לערבי סלסה במועדון הפוקוס, אבל חשבתי שמטבע הדברים ודאי ארבוץ לי בקפטריה וארחיב את מעגל החברים באיזה סטודנט אחד או שניים. מהר מאד הבנתי שעדיף לי לתקשר עם סטודנטיות.
זה לא היה כל כך מהר. בזבזתי כמה שעות טובות בספרייה בשביל להבין את זה. הסיבה שבכלל הסכמתי להיכנס עם א' המחוטט לספרייה ולתת לו את לזיין לי את השכל על הגלריה ליודאיקה שאחיו מנהל בצפת היא עבודה בתורת המשפט. אחרי שבמשך שלש שעות א' טחן לי את השכל בלי בושה, שאלתי אותו אם במקרה הוא כבר הכין את העבודה למחר ואם בא לו לתת לי לשכתב. א' המחוטט קלט מיד שמנסים לנצל אותו וטען שהוא בכלל עוד לא השיג את החומר. ידעתי שהחנון משקר לי בעיניים , אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלהפנים את המסר: פראיירים לא מתים, הם פשוט לא מסתובבים בפקולטה למשפטים.
א' הוא אב טיפוס של הסטודנט השכיח בפקולטה למשפטים (יהיר, מתוחכם, לא פראייר) ומהר מאד הבנתי שאין סיכוי שקצת תשומת נשית תוציא מהמניאק הזה מחברת בחינה. אני לתומי חשבתי שהעובדה שמישהי מסכימה לדבר אתו תזיז משהו בלב הפלדה שלו, אבל כשא' גילה את האינטרסים האמיתיים שלי הוא התהפך בגדול והשפריץ עלי את כל התסביכים שהוא סוחב בגלל שאף אחת לא נתנה לו בחיים. א' הקפיד להתייחס אלי בעוינות מחפירה ששברה שיאים בבחינה בסוף סמסטר כשהוא החליט לערוך לי הכרות עם המרצה והדגיש שחבל שלא יצא לנו להיפגש בעבר. מאז אותו יום הבנתי שמהבנים באוניברסיטה לא ייצא לי כלום ועדיף להתרפס בפני בחורות.
נכון, שנאתי בכל ליבי את הבנות שישבו עם לפ טופ בשיעורים וגרמו לי לרדת על ארבע בשביל לצלם את החומר. אני בחיים לא אשכח את הנאציות שרדו בי בכל פעם שביקשתי לשאול קלסר ואיימו עלי בקול תקיף לא לעשות בלגן בסיכומים, אבל זה עדיין עדיף מלפלרטט עם איזה חנון ולחזור הביתה בידיים ריקות.כך קרה שהקפדתי לבוא לאוניברסיטה בטרנינג ישן ובלוי ובאתי לפקולטה הכי א מינית. הבנים שחלפו במסדרונות עניינו אותי בערך כמו התואר ובפעמים הבודדות שיצא לי לבקר באוניברסיטה ולא ראיתי שום דבר שישנה את דעתי. מתברר שפספסתי.
מסתבר ששלוש שנים וחצי באוניברסיטה לא גרמו לי להבין מה המטרה האמיתית. אם הייתי יותר ערנית ודאי הייתי שמועת על חלון ההזדמנויות שמחכה לי בבריכה , אבל אני העדפתי לטמון את ראשי בחול ולשתות קפה עם מוחמד מהקפטריה. אז לא הלכתי לבריכה. שלש שנים וחצי הייתי סטודנטית ולא הזזתי את התחת שלי בכיוון אפילו פעם אחת. מי יודע, אם הייתי הולכת לשחייה לילית אולי אני והסטודנט למדעי המחשב כבר היינו משלמים משכנתא ביחד.
אימא שלי רצתה שאני אכיר מישהו באוניברסיטה, והנה מוקה מצאה לה בחור רציני ונחמד. אז בנות קדימה לבריכה, ואל תיקחו ממני דוגמא. אימא שלי תמיד אמרה שגם אם ישלחו אותי לים, אני אגיד שאין מים.
