"חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל" הוא החוק המקיף ביותר שהובא אי פעם לאישור הכנסת. הוא מתפרש על 180 עמודים, כולל 172 סעיפים ומתייחס לחייו של האזרח הישראלי מלידה - ביטול מענק לידה מהילד השני וקיצוץ עמוק בקצבאות הילדים, ועד פרישה לגמלאות - דחיית גיל הפרישה ל- 67.
האוצר מציג את החוק לציבור כתכנית "אין ברירה", אולם קשה מאד לשכנע אותנו שמדובר בתכנית כזו. מסעיפי החוק עולה שהנפגעים העיקריים יהיו בני השכבות החלשות ומעמד הביניים היצרני והעובד, זה שנושא על גבו את הקבוצות הטפילות והאינטרסנטיות שבחברה הישראלית. בשבילן הקופה תמיד מלאה.
אני חש כמו לימון שנסחט עד תום ע"י ממסד גס ואטום. ממסד שמציע, בלי בושה לפגוע במספר שעות הסיעוד הניתנות לקשישים חולים, "ולשם איזון" מקטין את תשלומי מס הכנסה בסכום של 1,000 שח" בחודש, למי שמשתכר 30,000 ¤ ומעלה. הוא מציע לפטר 6,000 מורים ולבצע קיצוץ בלתי נסבל בתקציב החינוך, מה שמאיים להפוך אותנו לעם של בורים חסרי אופקים, בעוד שהוא מגלה רגישות וזהירות יתרה, כאשר מדובר במשכורתו ובזמן שהוא מטיל מס על הכנסות פיננסיות כמו רווחי הון בבורסה והכנסות מריבית.
אני מתנגד לתוכנית "להבראת המשק" לא רק בשל תוכנה האלים והאטום, אלא בעיקר בגלל הניסיון לשנות את אופי החברה הכלכלה והשלטון, בלי לקיים דיון ציבורי ומעמיק בעניין. משלטון סוציאליסטי שחבר לתפישת עולם יהודית- מסורתית, המקדשת את הערבות הדדית, אנו מדרדרים לעבר שלטון קפיטליסטי דורסני. שם אין מקום לרגשות של חמלה אכפתיות והדדיות, ואין תקומה לחולים קשישים נכים ומוגבלים. שם אילי הון צוחקים כאשר עוד 700 משפחות בוכות...
על אף היותי אדם הדוגל בחירות אישית וקניינית, אינני מאמין שהמודל האמריקאי במתכונתו הנוכחית הינו המודל המתאים או הרצוי לחברה הישראלית, והעובדות מדברות בעד עצמן. הפערים הכלכליים והחברתיים במדינת ישראל הנם מהגבוהים בעולם המערבי, והם רק הולכים ומתעצמים.
כסטודנטים, כציבור צעיר שעתיד המדינה הוא גם עתידו אסור לנו להישאר אדישים, עלינו להגיב ולפעול כאשר אנו מרגישים שהדרך בה אנו רוצים ללכת מטשטשת מול עיננו. החיים הסטודנטיאלים אינם רק אמצעי להשגת התואר אלא גם מעורבות במה שמתרחש סביבנו וקביעת העתיד שלנו ושל ילדנו.
קבלתי חינוך לאהבת הארץ והמדינה. לימדו אותי שמדינת ישראל מושתתת על חברה שדוגלת בצדק חברתי בהגינות ביושר ובערבות הדדית. אני לא היחידי שחונך כך, יש עוד עשרות אלפים כמוני. דווקא בתקופה זו, כאשר המשבר הכלכלי והחברתי מאיים למחוק את כל מה שחונכנו עליו, אנו חייבים להרים קול צעקה ומחאה חריפה ולהוביל לשינוי בסדר העדיפויות החברתי שלנו.
יש להשקיע קודם כל בחינוך, כנראה המכשיר האולטימטיבי לשבירת קסטות בחברה הישראלית. ההשקעה בחינוך ע"י המדינה תאפשר דווקא לאלו בחברה שלנו שאין ידם משגת, להעמיד את ילדיהם בנקודת זינוק שווה לאחרים. במקביל יש להשקיע בתשתיות בצפון ובדרום, שהרי לא ניתן ליישב ציבורים שלמים במקומות אלו בלי להעניק להם את הכלים להתפתח. דבר נוסף וחשוב לא פחות, אל לנו לשכוח את החלשים בחברה. לחברה המתנכלת לחלשים בה אין זכות קיום!
לסיום עלינו להצמיח מתוכנו אלטרנטיבה לשלטון כזו שתק?ד?ש את רוח האדם על פני הכוח והכסף.
אני מאמין שאם כל אחד מאתנו ייקח אחריות על השינויים הדרושים, החל תפיסת עולמו וכלה במעשיו, נוכל להבריא את החברה, אף אם את הפרות לכך נראה בעוד שנים.