סערה חריפה התפתחה לאחרונה סביב התערוכה שהוצגה במכללת ספיר הנושאת את השם 'כוחה של מילה', בה מוצגים מייצגים נפיצים ביניהם החמסות של האמן גל ווליניץ, בעלות הכיתוב "בדם ואש נפדה את פלסטין" ו-"אטבח אל יהוד".
בתערוכה, שהוצגה בספריה של בית הספר לתרבות ואמנות של מכללת ספיר, הציגו אמנים ישראלים מוכרים עבודות אמנותיות שנעשו ברוח הקונפליקטים האקטואליים האזרחיים בישראל, בדגש על התייחסות מכוונת למילה, לאות ולכוח הטקסט.
מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות בספיר, מסבירה כי "המלחמה האחרונה הייתה כל כך קשה ובעקבותיה הגיעה מלחמה נוראית של מילים ברשתות החברתיות, אני מדברת על מלחמה חזקה בנוגע לחופש הביטוי. ראינו לנכון שהתערוכה הראשונה בגלריה, תעסוק דווקא בחופש הביטוי".
לדבריה, היו שני שיקולים שהביאו לפתיחת התערוכה, "סיבה אחת כי באורח פלא שכחו את הדרום ברגע שנגמרה המלחמה וזה דבר נורא בעיני. שנית, כמכללה אקדמית ציבורית, נראה לנו מאוד נכון וחשוב לעסוק בחופש הביטוי ובכוח שיש למילה כתובה. זה נושא שהוא מעניין בפני עצמו, מאחר ולעם היהודי אין כמעט מסורות ציוריות ומכאן המילה הכתובה היא מאוד משמעותית".
"הכותרת בעיתון שהיתה בסגנון 'מכללת ספיר קוראת לרצח יהודים', היתה דבר מנותק מהמציאות. גם השימוש במילה הסתה, מהי הסתה? דמות פוליטית מפלגתית שעומדת מול ציבור רחב ומטיפה לו, אך עבודת פימו קטנה, שמוצגת בגלריה ומגחכת את עניין הברכות והקללות על חמסות? לזה התקשורת בחרה לקרוא הסתה מתוך בורות גדולה מאוד".
פרופסור פיליפ רנצר, ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, מאמין כי קיימים חוקים ברורים בנוגע להסתה ולגבולות חופש הביטוי, "אני חושב מה שקרה בספיר היא הבנה לא נכונה של הנקרא. טבע האמנות הוא לעסוק בביקורת, בסכסוך ובאמביוולנטיות. כשם שטבעה של האמנות היא לקחת מחשבה טיפשית ולהביא אותה למקומות של אבסורד".
ד"ר מרקוס רות, מרצה לתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי "מי שלא מבין את זה כנראה לא מבין אמנות מהי או מה תפקידה. אמנות זו לא הסתה, היא לא מתכוונת להניע לפעולה היא מתכוונת להניע למחשבה".
עוד מוסיפה מרקוס כי "יש מקום לפרובוקציה בדרכו של האומן, לפעמים עד שאתה לא נותן למישהו בוקס בבטן, אתה לא תניע אותו לחשיבה או לשינוי, בשביל זה היא קיימת כדי לעורר את הדיון".
מרקוס מסבירה כי "במקרה של תל אביב לקחו קבוצה של אומנים לא בזכות הרעיונות האומנותיים שלהם, אלה בזכות העובדה שכולם גרים בחברון ועל בסיס זה נוצרה הקבוצה".
היא מוסיפה כי "בתערוכה מציגים את הנוף מסביב ומתעלמים בעיוורון טוטאלי ממה שקורה אצל השכנים. זה לא שאני לא מרשה לאומן להעביר ביקורת נגד ערבים, אלה בתנאי שהיא נעשית במסגרת תערוכה בעלת נושא אמנותי ולא רק על פי ייצוג גיאוגרפי".
גם רנצר מאמין כי "אמנות במהותה היא חופש, אבל היא לא אנרכיה, היא עוסקת בביקורתיות, בחוסר שביעות רצון ובכל מה שאמנות רגישה להם". לדבריו תפקידה של האמנות הוא "לשאול שאלות קשות, לעורר דיון ובעיקר לא לכפות שביעות רצון עצמית שמקהה את החושים שלנו כבני אדם".
