כל מי שישב אי פעם בכיתת לימוד באוניברסיטה הרגיש את הפער בין המרצה לתלמידים. הוא יודע כל הם מזדרזים לתעד את דבריו, הוא האזרח הותיק של האקדמיה הם התיירים, הוא חווה על בשרו את ההיסטוריה והם שומעים עליה בפעם הראשונה. ואם אלו הם רשמיו של סטודנט בן 22, מה יהיו חוויותיו של חברו בן ה-60?
כאחד הסטודנטים. התלמידים המבוגרים
פעם מרצה - פעם חברה
"אני לא מקיימת תחרות עם סטודנטים אחרים, אבל יש לי כמה ידידות איתן אני משווה ציונים ומתלוננת על הקושי בלימודים", אומרת לינדה מילר, סטודנטית לתואר ראשון בתולדות האומנות באוניברסיטת חיפה. "אני כמעט פנסיונרית, והחלטתי ללמוד עוד תואר לשם הכיף שבדבר", מספרת מילר בת ה-67, לה תואר ראשון בלימודי אירופה ותואר שני בספרות אנגלית. כאחת הסטודנטיות, מילר ניגשה בשנת הלימודים שחלפה לשמונה מבחנים. "אני עושה הכל כמו כולם וניגשתי השנה לארבעה מבחנים בכל סמסטר. למעשה, אני והסטודנטים הצעירים מדברים באותה שפה כי יש לנו את אותו אינטרס. בקורס אחד התבקשנו לעשות עבודה בצוותים ועזרנו אחד לשני. הזיכרון הוא לא מה שהיה פעם, אבל זה המכשול היחיד. עולם הסטודנטים נשאר אותו דבר", היא מציינת.
למען האמת, מילר מעולם לא התרחקה מעולם האקדמיה. אחרי שהשלימה את התואר השני, היא החלה לעבוד כמרצה לאנגלית באוניברסיטה. "זה בהחלט מעניין להיות פתאום בצד של התלמידים, לראות מה הם עוברים ולהכיר את הבירוקרטיה שהם נתקלים בה. זה עדיין לא משנה את האופן בו אני מרצה, כי הדרישות של החוג לא משתנות. לפעמים אני פוגשת סטודנטים שאני מלמדת בכיתה שאני לומדת בה - זו סיטואציה קצת מוזרה, אבל גם עם זה מסתדרים".
עושים מה שצריך
ואז נכנסו המחשבים
גם גדי רקובסקי, דוקטורנט בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, יכול להחליף חוויות עם בנו - סטודנט לתואר ראשון באותו החוג. רקובסקי בן ה-54 חזר לאקדמיה לאחר שנים ארוכות בהן כיהן כמנהל בית ספר תיכון. "סיימתי את התואר השני בשנות ה-90, והתכוונתי להמשיך לתואר שלישי אבל החיים לקחו אותי למקום אחר והתכנית המקורית נותרה מוקפאת", הוא מתאר. "מבחינתי זו סגירת מעגל, כי עשיתי שני תארים באוניברסיטת חיפה. בנוסף, הבן שלי לומד באותו חוג אפילו נפגשנו בבחירות לאגודת הסטודנטים בקלפי". בתור מי שצעד במסדרונות האוניברסיטה כבר לפני עשרים שנה, רקובסקי מציין מהפכה אחת משמעותית במקום. "האוניברסיטה גדלה פיזית, אבל השינוי האמיתי השני הוא בתחום מהפכת המחשוב - כשסיימתי את התואר השני כבר היו מחשבים, אבל השינוי הזה היה בחיתוליו, היום הלימוד המתוקשב נמצא בשיאו".
אבל מבחינת החומר האנושי הוא לא מוצא שינוי מהותי. "הסטודנטים נראים לי פתאום הרבה יותר צעירים, אבל זה בעיקר בגלל שאני התבגרתי - ראש החוג היה איתי בתואר ראשון, ורוב המרצים צעירים ממני", הוא אומר. "אבל אני לא מאלו שחושבים שבזמנם היה יותר טוב, זה קשקוש הסטודנטים ברמה גבוהה, אבל היוקרה של מדעי הרוח ירדה ויותר מעדיפים ללמוד כלכלה, משפטים ופסיכולוגיה".
''ההספק גדל בעשרות אחוזים''
''כמו אחרון הסטודנטים''
גם גילי דר בן ה-49, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, מתרשם בעיקר מהסטודנטים הצעירים של היום. "הסטודנטים בפקולטה ברמה מאוד גבוהה, מפגינים רצינות, השקעה, מחויבות ואדיבות כלפי האחרים, כמו שלא ראיתי מעולם בשום מקום". דר מתגורר בתל אביב ונוסע שלוש פעמים בשבוע לירושלים בשביל להיות נוכח בשיעורים. "כשיש מרצה שעושה דברים שהם לא בסדר אני כמו אחרון הסטודנטים מתרעם על חוסר הצדק". אבל הלימודים כפי שהוא מכיר אותם מימי התואר הראשון בשנת 1986, השתנו ללא היכר. "היום הכל מתוקשב ומתוקשר. כל חומר הלימודים נמצא באינטרנט, מאורגן ומסודר. אם פעם היה צריך להשקיע חלק גדול מהזמן בלמצוא את החומר ולצלם אותו, עכשיו ההספק בשיעור הוא גדול בעשרות אחוזים מבעבר", הוא מתאר.
דר אמנם מנהל עסק עצמאי, אך בעוד כשלוש שנים יצטרף לקהילת המתמחים ויתחיל לעבוד תמורת שכר זעום במשרד עורכי דין. "אני רוצה להיות עורך דין, עוד לא יודע איפה, אולי יהיה לי משרד משלי", הוא אומר. "זה יהיה מורכב, אבל אין ברירה, הייתי מוכן לזה מהרגע הראשון שהתחלתי". איך הסטודנטים מתייחסים? "הם מקבלים אותי בשמחה. יש כאלה שבאים ומתייעצים ושואלים שאלות, יש כאלה שנוצרו לי איתם חברויות נחמדות. הם גם מזמינים אותי לצאת, אבל אני לא מצטרף. עד כאן".
