"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" כתב המשורר וצדק.
כסטודנטית הנמצאת בעיצומם של בחינות סוף שנה והמחפשת קצת אקשן מעבר למנורת הלילה ולספר החוקים והמשפטים, מצאתי את עצמי ביום שבת בלילה עומדת בפתח מועדון גת רימון בתל אביב במסיבה עברית.
חברותיי לפקולטה למשפטים החליטו שדיני חוזים והמשפט העברי יחכו לנו גם כשנחזור הביתה והגיעה העת להתחיל לפזז. האמת היא, שציפיותי ממסיבה שבה השירים הם רק עבריים, היו נמוכות, אך כמו אחרי כל מבחן שאני בטוחה שנכשלתי בו, גם כאן התבדיתי.
ראשית כל , ציפיתי לקהל בגילם המופלג של הורי ותארו לכם כמה התפלאתי, כאשר על רחבת הריקודים פיזזו צעירים בני 20 + לצלילי "ציף ציף ליד רציף" ו"לעולם בעקבות השמש". בהתחלה היה קצת קשה להיכנס לקצב, אך ככל שעבר הזמן השירים הפכו קצביים יותר, האדרנלין עלה לשמיים ובסוף הערב אף שרתי בקולי קולות את "קרנבל בנח"ל" ו"היי יו יה".
המסיבה העברית מתחילה משעה 21:00 עם שירים ישראלים רגועים. "הבלאגן" מתחיל בסביבות השעה 22:30 , כאשר המוסיקה מתגברת והשירים מתחילים להיות קופצניים ולא נופלים בכלל מחבריהם הלועזיים.
הטרנד החדש של חזרה למקורות, שהחל בריקודי עם, שירה בציבור וכעת מסיבות עבריות, הולך ומתגבר ומושך אחריו גל של צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות ששירי ארץ ישראל , הלהקות הצבאיות ושירים בני זמנינו, עושים להם את זה ותופסים אצלם מקום חם בלב.
המסיבה הסתיימה בשעה שלש וחברותיי החלו לגרור אותי בכוח מרחבת הריקודים. בעיניים טרוטות הגעתי לקראת הבוקר הביתה ובעודי מפזזת את שלמה ארצי ופורטיס, פתחתי את ספרי ההכנה למבחן והתחלתי לשנן חוקים ודינים, כי מה לעשות את המגינה הזו אי אפשר להפסיק.
