בטקס הענקת תעודות ההצטיינות לסטודנטים, אף אחד מהיושבים בקהל לא חושב לעצמו שאולי הסטודנט המצליחן שעומד על הבמה לא תמיד סיפק גאווה להוריו. קבלו כמה סטודנטים שעברו שינוי של 180 מעלות והפכו מתלמידים כושלים לסטודנטים שכולם, אבל פשוט כולם, רוצים להעתיק מהם את העבודות.
אלעד אלימלך, בוגר תואר ראשון במשפטים ממכללת נתניה, סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בפרקליטות מעיד על עצמו כי היה ילד בעייתי.
"הייתי מהילדים שמזמינים את אמא שלהם כל הזמן לבית הספר. המשפט הקבוע היה שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי ומסתובב יותר מדי עם חברים", אומר אלימלך.
"לא הייתי עבריין או משהו כזה אבל גם לא מישהו שהמורה רוצה אותו בכיתה. לא למדתי בכלל, הייתי קורא עיתון ספורט בחדר שאמא שלי תחשוב שאני לומד וכשהיה עובר מספיק זמן הייתי יורד למטה לנגן על גיטרה ולעשן נרגילה", הוא מספר.
את התואר הראשון שלו סיים אלימלך בהצטיינות ולדבריו גם את השני הוא יסיים בהצטיינות למרות עיסוקיו הרבים ועבודתו האינטנסיבית בפרקליטות. לדבריו, השינוי הקיצוני בתפיסה הגיע לאחר שהחבר הכי טוב שלו נפטר מסרטן.
"אני לא אשכח את היום שהוא התקשר אלי ואמר לי שזה חזר. זה היה אחרי תקופה שהוא היה כביכול בריא ואז הבנתי שאני מאבד את הבן אדם. כל התקופה הזאת היינו נורא אופטימיים אבל שם באותו יום, שום דבר כבר לא היה מצחיק ופתאום הבנתי שהחיים רציניים ושהגיע הזמן להתחיל לפעול בנתיב שאתה מחפש את עצמך. החלום שלי תמיד היה להיות עורך דין ושם בבית חולים כשהבנתי שזה נגמר, גיבשתי את ההחלטה שאני הולך להגשים את החלום שלי".
"בתיכון לא סבלתי את הלימודים כי הייתה לי טראומה עוד מימי בית הספר היסודי כשגילו שיש לי דיסלקציה. כל הזמן הייתי הופכת אותיות וילדים היו צוחקים עלי בגלל זה. הייתי צוברת בתיק מבחנים שנכשלתי בהם כדי שאמא שלי לא תראה. אני זוכרת שיום אחד היא מצאה אצלי איזה 20 מבחנים עם נכשל. אף אחד לא הבין למה אני צריכה לשבת כל כך הרבה זמן על כל מבחן ובסוף אני גם לא מצליחה. אני הייתי בוכה על זה שנולדתי דיסלקטית", אומרת אזולאי.
"בתיכון החלטתי שאין לי בכלל למה ללכת ללימודים, הייתי ממש גרועה ומראש ויתרתי לעצמי. זו תקופה שבה דיסלקציה עוד לא הייתה ממש מוכרת ועוד לא ידעו איך להתמודד עם זה, אפילו המורה שלי להיסטוריה אמרה לי פעם 'זה שאת דיסלקטית זה לא אומר שאני בעונש ואני צריכה לבחון אותך בע"פ בגלל זה'. אז לא פלא שהיו לי ציונים נמוכים", היא מספרת.
"נורא פחדתי מהלימודים הגבוהים ובגלל זה גם התחלתי ללמוד בגיל מאוחר יחסית, אבל הבנתי שאני חייבת להתקדם בחיים אז אני צריכה תואר. היום במכללה אני עושה תיקון, פשוט ככה, זה לא משהו שתכננתי, אלא זה בא לי טבעי ויש לי ציונים מאד גבוהים. אני כנראה רוצה להוכיח לעצמי שאני כן יכולה וגם יודעת שהיום אף אחד לא יצחק עליי אם אכשל".
"היה לי קושי אדיר עם מבחנים. עד היום אני לא יכולה להגיד למה, עברתי אבחון ואין לי בעיות לימוד כאלו ואחרות, אבל יש לי קושי עם לחץ והתסכול שלי היה שידעתי מראש שאני לא אצליח וזה גרם לחוסר הצלחה נוספת", אומרת גורבט.
"בדיעבד נראה לי שהבעיה הייתה בעיקר ביישנות. בבית ספר נורא פחדתי להגיד שאני לא מבינה, גם בשעורים פרטיים התביישתי לשאול אם הייתי נתקעת בשאלה לא חזרתי אחורה כדי להבין, היום אני דואגת להבין כל דבר עד הסוף", היא מספרת.
"אני עדיין מתקשה עם לחץ במבחנים, אבל הציונים שלי השתפרו פלאים כי עכשיו זה לימודים מרצון. אני יותר מתעניינת בלימודים, שואלת יותר שאלות מה שלא הייתי עושה בעבר אני חושבת שזה בעיקר משהו בבגרות הנפשית שלי שהשתנה".
