תקופת המבחנים בפתח והסטודנטים כבר מתכוננים: ממלאים את המקרר, מקליטים סדרות טלוויזיה, מסבירים לחברים שהם "יורדים למחתרת" ומעלים לפייסבוק תמונות עם הסמל של הערוץ הראשון הכולל את הכיתוב "תקופת מבחנים" או "תקופת מתבכיינים".
אז רגע לפני אתם נכנסים לרחמים עצמיים, תלמדו מוטיבציה מהי מכמה סטודנטים שמתגברים כל יום על הקשיים.
חיים פסחוב בן 22, עיוור מלידה וסטודנט שנה א' ללימודי אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית. בדומה לכל עיוור אחר שמעוניין ללמוד באקדמיה, פנה פסחוב לעמותת מגדל אור שאחראית על ביצוע אבחונים וממליצה לביטוח לאומי אם אותו אדם מתאים ללימודים גבוהים.
לאחר שנמצא מתאים החל ללמוד בעברית, כאשר הוא נעזר בהטבות שמעניק הביטוח הלאומי כגון הקראות טקסטים אקדמיים, חונכות ואף "מורות שיקומיות" סיוע שניתן מעמותת מגדל אור.
"אני לא אוהב את המושג הזה 'מורות שיקומיות', אני קורא לזה 'מורות ניידות'", אומר פסחוב ומיד מסביר את הגדרת המושג. "הן מלמדות ללכת ממקום למקום עם מקל או עם כלב, וגם לבצע את עבודות בית כמו בישול או ניקיון. בנוסף, הן מלמדות איך ללכת באקדמיה ממקום למקום, למשל לכיתה, לקפיטריה או לאוטובוס".
לדבריו של פסחוב חיי הסטודנט העיוור אומנם אינם קלים, אך מרכז הלמידה לעיוור השייך לעמותת על"ה מסייע להם רבות על ידי מקריאים, ספרייה אקדמית עם ספרים מוקלטים ואף העברת מבחנים בחלק מהמקצועות לברייל.
לגבי הלימודים בבית, חיים מסביר כיצד מסתדרים: "יש לי תוכנה קוראת מסך שממירה כל קובץ טקסט לקול וצג שמחובר למחשב וממיר את הטקסטים לברייל".
לדבריה של בייפוס היא מעולם לא לקחה ריטלין למרות שיש לה מרשם רופא לכך, זאת מאחר שהיא רואה בכך תיקון לימי בית הספר. "לדיסלקטים יש פחד מאד גדול מללמוד, בתיכון כל הזמן הייתי מתחמקת מהלימודים כי נורא פחדתי מזה ועכשיו אני מנסה לפצות על זה ולומדת קשה מאד ובעצמי. אני לא רוצה להכניס כימיקלים לגוף סתם", היא אומרת.
"אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי מאחרים וגם רואים את זה, עבודה שאחרים עושים בשעתיים אני עושה בכפול זמן מזה, אם לא יותר. יש לי הרבה לילות לבנים, אבל לא אכפת לי. חשוב לי להוכיח את עצמי".
ויויאנה איליונסקי, בת 27 סטודנטית שנה ג' ללימודי חינוך מיוחד לאנשים עם מוגבלויות מורכבות, במכללת דוד ילין בירושלים, עלתה לארץ בגפה מאורוגוואי לפני 5 שנים.
"ההחלטה לעלות לארץ הייתה מאז שאני זוכרת את עצמי, אני באה מבית ציוני למרות שההורים שלי לא עלו, הייתי בבית ספר ובתנועת נוער יהודית באורוגוואי", היא מספרת.
"כשעליתי לארץ דיברתי קצת עברית, אבל במוסד אקדמי המציאות היא אחרת", איליונסקי מסבירה. "היה לי ממש קשה במיוחד כי גם יש לי בעיות קשב וריכוז אז לוקח לי הרבה יותר זמן מסטודנטים אחרים. צריך באמת לרצות לעשות את זה כדי להצליח", היא אומרת.
"אני נעזרת בחברים ללימודים, אבל עדיין מתרגמת את הכל. השפה הפנימית שלי היא ספרדית ומהבחינה הזאת ההסתגלות היא לא קלה, אבל הסטודנטים הישראלים מאד מקבלים ועוזרים וזה לא טריוויאלי. אולי במקום אחר בעולם זה לא היה ככה ולאנשים לא היה את הרצון להחיל את העולה".
