ביום ראשון התחלתי להרגיש קצת לא טוב, יחד עם עלי הסתיו גם אני הפכתי לצהובה, ועם הרוח התחיל לנזול לי גם האף. עוד לא התחיל לרדת גשם, אבל כבר חירחרתי קצת בערב ויום למחרת כשקמתי בבוקר השיעול שלי נשמע כאילו אני מעשנת חמש קופסאות סיגריות ביום.
איכשהו המצב לא נהיה יותר טוב במהלך יום שני וביום שלישי כבר נפלתי למשכב בשיא הדרמטיות, נשכבתי על הספה, התכסתי בשמיכת הטלוויזיה שראתה ימים טובים יותר והתחלתי להיאנח כמו אישה בת 70.
לקח לי זמן להודות בעובדה שאני חולה. התקשרתי לאמא שלי, ורק לשמוע את ה'הלו' שלה הוציא ממני פרץ דמעות שהיה אפשר לעשות בו שימוש אקולוגי. בכלל, חולי זה הדבר היחיד שבאמת גורם לי לשקול לחזור לגור בבית, כדי שאמא תכסה אותי בשמיכה ותכין לי כוס תה חם. "נו, אז אין מישהו שיכול לטפל בך ולהכין לך מרק?", הייתה התגובה הכל כך רגישה שלה למצב, "אני לא יכולה לבוא כרגע לירושלים".
לא היה אף אחד בדירה, הייתי לבד, וכבר התחלתי לדמיין איך אני לא מכניסה כלום לפה במשך כמה ימים, מרזה למוות, ובסוף מוצאים את השלד שלי עם השלט של הטלוויזיה בין עצמות האצבעות. לא ניסיתי לאכול שום דבר קשה, והדברים הנוזליים היחידים שהיו לנו במקרר הגיעו למצב המיימי הזה כי פג תוקפם.
ההיפוכונדרית שבי דמיינה את החיידק הטורף שהתחיל לאכול לה את כל האיברים הפנימיים, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שקצת חום וכאב גרון עוד לא הרגו אף אחד. אפילו לא ניסיתי להיכנס להתקלח כי ידעתי שאם לא מתחננים ומתפללים לדוד החשמל שלנו בכל הכוח, הוא יחליט להתחמם רק לקראת השבוע הבא.
ואז הסתובב מפתח מצידה השני של הדלת, והשותף שלי נכנס. הוא ראה אותי ככה, מוטלת על הספה, מייללת על מר גורלי, לבנבנה כמו הקירות של הדירה. "אפשר לדעת למה את נראית כמו פינגווין שאמא שלו נטשה אותו?", הסתובבתי אליו, ובתגובה ניסיתי לנבוח אבל יצאה לי יללה: "אני חולה". "נו, אז מה הבעיה? בואי נכין לך מרק", הוא התנפח והרגיש מבסוט מעצמו.
מי שמכיר את השותף שלי יודע שזו תפנית מפתיעה בעלילה. הוא יצא מגדרו כדי להציע בכלל לעשות משהו בשבילי, כדי שאני ארגיש טוב יותר. שלחתי אותו לסופר כי הוא התעקש על מרק מושקע, ובתור בשלן שהתנסה רק בהכנת מרקי 'נמס בכוס' בחיים שלו, נתתי לו הוראות מדויקות איך מבדילים בין העלים של הנענע לפטרוזיליה.
הוא חזר, העמיד סיר מרק על האש, חתך ירקות, ערבב, תבלן, ומדי פעם טעם את המרק ברעש מכף העץ. אני לא יודעת מה הוא שם בפנים, כי בשלב כלשהו הפסקתי לעקוב, אבל כשהוא הכריז שהמרק מוכן והושיב אותי לטעום, כל מה שיכולתי לומר אחרי כף אחת היה: "אוי המרק הזה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. בעצם אני מרגישה כל כך טוב, שאני חושבת שאני לא צריכה אותו יותר". קמתי מהספה, לקחתי את המפתחות של האוטו ונסעתי הביתה לאמא בתקווה שהמרק שלה יזכיר קצת פחות את המים של השירותים.
