עוד לא עברנו לגור בקיבוץ אבל בדירת השותפים שלנו אפשר לומר שאנחנו חולקים כמה דברים מסוימים בשותף, חוץ מאוכל אולי. באופן כללי אין לנו בעיה להשאיל כמעט הכל אחד לשני דברים. בדרך כלל זה עובד יותר בכיוון של החלפת בגדים עם השותפה שלי, לעומת השותף שלי, שאין לי שום כוונה לשלוף ג'ינסים מהארון שלו בקרוב.
אבל מהזכר בבית אני משאילה כל מיני דברים קטנים כשאני נתקעת. בפעם האחרונה לקחתי לו את המטען של הסלולארי, ויש לציין שעשיתי את זה בלי לשאול. כן, הפעם אני זאת שהייתי קצת חצופה, כשדילגתי אל תוך החדר שלו והושטתי יד גחמנית במיוחד אל המטען שלו. לזכותי יאמר שהוא לא היה בבית והתקשרתי לשאול רשות והוא לא ענה. לא הפלגתי מספיק רחוק כדי לשלוח לו אס.אמ.אס אבל הנחתי שגם ככה אני אטעין את הפלאפון בסלון, ככה שזה יהיה במקום בולט, שהוא ישר יראה כשהוא יחפש אותו. חוץ מזה, חשבתי שכשאנתק את הטלפון בסיום הטעינה, אשאיר את המטען על השולחן, איפה שאי אפשר לפספס אותו.
הטענתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח. תוך כדי שאני מזמזמת שירי דבק של קרן פלס, שמעתי את הטלפון מצלצל. מבחינתי, מי שרוצה, ישיג אותי גם אחר כך. אני לא מתכוונת למהר עכשיו ולצאת עם כל השמפו על הראש. הטלפון הפסיק, ותוך שנייה הוא חזר לנגן את הרינגטון החרוש שלי. מישהו כנראה לחוץ עלי, אבל שוב, הכל יכול לחכות.
כשיצאתי מהמקלחת, עם מגבת על הראש, סטייל הלוק של רוחמה עקרת הבית, העפתי מבט על המסך וראיתי שלוש שיחות שלא נענו מהעבודה. לא הבנתי מה כל כך דחוף, הרי אני בסך הכל איזה מנהלת לוגיסטית של איזה פרויקט שלא בדיוק קשור לטנקים או טילים ואפילו לא לתוכניות בשידור חי בטלוויזיה.
החלטתי להרים טלפון חזרה לראות מה העניינים, רק כדי לוודא שהבוסית ההריונית לא ילדה בהפתעה, כי זה באמת הדבר היחיד שחשבתי שמצריך כזו בהילות.
ברגע שהיה צלצול אחד כבר הורמה השפופרת, "תגיעי לכאן עכשיו, יש לנו משברון ואנחנו חייבים לפתור אותו במיידי", שמעתי מעברו השני של הקו את הבוסית שלי בשלבי היסטריה מתקדמים. כבר הזכרתי שאני לא בדיוק עובדת בשב"כ, אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות, ומטבעי אני נלחצת מהר, אז התלבשתי ויצאתי מהבית.
מרוב מהירות ומרוב שהלחיצו אותי, אפשר לומר שתלשתי את הטלפון מהקיר, נכון, יחד עם המטען. שמתי לב לזה רק כשכבר הייתי על האוטובוס בדרך למשרד, בצד השני של העיר, בנסיעה שאורכת כשעה בממוצע, אם אין פקקים. התבוננתי בשלווה במטען זרוק בתיק, מחובר אל הטלפון. כשאגיע הביתה בערב, אחזיר אותו לשותף, הוא בטוח לא יצטרך אותו בשעתיים הקרובות.
מה שכן, לא תכננתי שהקפיצה הקטנטנה שלי למשרד, תגרור נסיעה בלתי צפויה לצפון לכל הסופ"ש. מה לעשות כמו שאני, נכנסתי לאוטו של הבוס הגדול ונסענו למצפה הילה. חמישי-שישי-שבת, ואני בלי מברשת שיניים אבל העיקר- יש לי מטען לסלולארי.
ביום ראשון כשחזרתי לדירה, איזו קבלת פנים חיכתה לי. "איפה היית לעזאזל ולמה לקחת לי את המטען? דפקת לי את כל הסופ"ש כי הייתי בלי טלפון" הוא מטיח בפני. לא יכולתי לומר לו כלום, ובאמת שהוא צדק ולא הייתה לי תשובה. רק יכולתי למלמל, "נו אתה יודע שכשאני בלחץ יש לי בעיות קליטה".
