השותפה שלי ואני אוהבות לראות 'בנות גילמור', 'שולחן לחמישה' ועוד כל מיני סדרות טלוויזיה ישנות ופתטיות מהניינטיז. זה מין טקס כזה שקורה בדרך כלל סביב ארוחת צהריים או ארוחת ערב, כשכבר מכינים משהו מסודר לאכול, ויושבים מול המסך המרצד.
אנחנו קולטים קצת ערוץ 2, שזה בעיקר כוכב נולד בקיץ והאח הגדול כשיותר קריר בחוץ, בערוץ 10 אפשר לראות אנשים תחמנים בבגד ים שנייה לפני שהשבט אומר את דברו והם עפים, ובערוץ 1... טוב נו זה ערוץ 1, גם מי שעוד איכשהו צפה פעם יוצא עכשיו להפגין על יוקר המחייה, אז נראה שהם יסגרו את הבסטה בקרוב מפאת העובדה שלא ניתן לחשב אחוזי רייטינג במינוסים.
אני חייבת לציין בנקודה הזו שלשם שינוי השותף שלי עשה משהו טוב עם עצמו, וסידר לנו סוג של כבלים פיראטים עם שניים-שלושה ערוצים נחמדים דווקא, מהחבילה הבסיסית. אז כשאנחנו יושבים ורואים משהו בערוץ 3, זה לגמרי בזכותו.
אם ממש אין ברירה, מחברים את הדי.וי.די, וצופים באחד מ-10,000 הסרטים הדביקים שהשותפה שלי סחבה איתה על הגב כל הדרך מהשוק הזול ההוא בדרום אמריקה. נכון, לפעמים הם מדובבים לספרדית בלי אפשרות להחליף לאנגלית, והרבה פעמים גם אין תרגום, אבל מספיק לראות את קארי ברדשואו אומרת לביג "פורקה מון יאמור?!" כדי להבין שעוד רגע היא שוב תתחיל לבכות.
ביום ראשון, חזרתי הביתה, והטלוויזיה הייתה שבורה. הזכוכית מקדימה הייתה סדוקה, כל הפלסטיק האחורי היה עקום ויצאו חוטים מכל מקום. זה היה נראה כמו חולה שמת ועשו עליו יותר מידי ניסיונות החייאה אחרי שחיברו לו זונדות וצינורות מכל הכיוונים.
מסתבר שהשותף שלי ניסה להזיז את המזנון שעליו עמדה הטלוויזיה ובדרך היא עשתה איזה סלטה ונחתה על עמוד השדרה. להגנתו יאמר שהוא רק ניסה לנקות משהו שנשפך שם מאחורה, מתוך כוונה טובה וטהורה, והוא ישר התנצל והבטיח להביא אחת חדשה.
קיבלתי את ההתנצלות, ואני חייבת להודות שלא היה לי יותר מדי אכפת, כי זו הייתה טלוויזיה ישנה. ובאמת, יומיים אחר כך הוא כבר הביא אחת חדשה, עצומה בגודלה. לא אל.סי.די, ולא פלזמה. כיאה לדירת שותפים מג'וייפת הוא הציב בגאווה בסלון טלוויזיה כזאת, שיש ליונית לוי מקום לשבת פיזית בתוכה, מאחורי הזכוכית, ולשדר הישר מהחלל הפרטי שלנו. אבל זה עדיין נחשב לפיצוי הולם ושוב הייתה לנו טלוויזיה.
אה-מה-מה, הוא פשוט לא פינה את הלומת הקרב, הטלוויזיה השבורה, שנחה על משכבה בשלום אצלנו בסלון. ואני, כוסית שלא מסוגלת להרים את השמנה הזאת ולסחוב אותה אל הפחים הרחוקים מחוץ לבניין שלנו, ביקשתי ממנו כמה פעמים שיעיף את הבלוק השחור הזה משדה הראייה שלי.
אתמול בערב, אני יורדת מתחנת האוטובוס בקצה הרחוב שלנו, ומתחילה להתקדם לכיוון הדירה, ופתאום אני קולטת חפץ חשוד למראה. איזו קופסה שחורה מוכרת מוטלת לה על המדרכה, קצת כמו שק אשפה עזוב, שחתולים קרעו לגזרים, ריטשו ופיזרו לכל עבר.
התקרבתי, ואני רואה שזאת טיוי, הטלוויזיה שלי, והיא מנותצת ומפורקת לחתיכות. עברה התעללות פיזית קשה במיוחד. בחישוב מהיר, ואחרי מבט קצר אל-על, אני קולטת שהפסיכי פשוט זרק אותה ממרפסת הדירה שלנו, שהיא, יש לציין, נמצאת בקומה השלישית. מה עוד יש לומר, לעוברי האורח שניצלו מהתופת שלום, לטלוויזיה קצת פחות, אבל לפחות עכשיו, כשכל העסק הוא חלקים-חלקים, אני אוכל לסחוב את זה לצפרדע הגדולה שבסוף הרחוב.
