גרנו שלוש בדירה אחת. שתי סטודנטיות לתקשורת ויחסים בינלאומיים ואחת שמתחברת לצד האומנותי שלה, כולנו חברות טובות. אבל בסוף השנה, הבצלאלניקית החליטה לעזוב אותנו ולעבור למרכז העיר. כבר לא התאימה לה הגבעה הצרפתית המסריחה.
אז התחלנו את מסע החיפוש אחר השותף המושלם ופתחנו בתחרות "שותף נולד". שמנו מודעה שמזמינה לבית פתוח ובאו בערך 80 מועמדים לראות את החדר הריק שמוצע להשכרה. מעניין מה אנשים חושבים לעצמם כשהם מגיעים למפגש הטעון הזה במטרה לעשות רושם טוב, עם כלוב ציפורים ביד. או לחילופין עם הדרישה להתחלק בהכל שווה בשווה עד למדידת כמות הסי.סי. של הקולה שאנחנו שותים.
אחרי מיונים קפדניים, אודישנים, ומבחני שקט (לא, אנחנו לא מקבלים סטודנטים שמנגנים בחלילית או בקונטרבס בין שתיים לארבע), נבחר האחד. הוא היה כמעט האחרון שנכנס לראות את הנכס. לבוש חולצה מכופתרת, גירלפרנד תלויה על כתפו הימנית, גבוה, נקי, נראה משכיל וידידותי למשתמש. בקיצור אשכנזי.
בבירור קצר שנערך הסתבר שהחברה הסטייליסטית שלו לומדת אופנה בחו"ל, ככה שלא נזכה לשותפה רביעית בבית בעל-כורחנו, "הם כבר חמש שנים ביחד", אז אם היא סובלת אותו כנראה שהוא סביר פלוס, והוא הולך לעשות תואר במשפטים, עם שילוב של מנהל עסקים. מה רע? אי אפשר ליפול כאן.
באמת שלא היו לי דרישות גבוהות. מבחינתי, כל עוד אף אחד לא מתכוון לנסר לי את ארונות המטבח או להדביק את הספות לרצפה עם ספריי דבק תוך ניסויים בעיצוב תעשייתי אין לי שום בעיה.
אז הוא נכנס, הביא מיטה, מזרון, ארון וכמה ספרים והתיישב בחדר שלו. הכל הלך נהדר בחצי השנה הראשונה, כשהוא עוד ישב על הספרים ומדי פעם אכל איזה אוכל קופסאות שאמא שלו שלחה איתו. הוא שאל לפני שהוא שתה לי מהנסטי שהיה במקרר ולא עישן בתוך הדירה.
אבל כל נמלה היא נמלה במנוסה עד שהיא מתחילה להרגיש נוח מדי בתוך ערימת הפירורים שלה. והשותף שלי, מלך הקן, התחיל להרגיש בבית (טוב נו, אחרי הכל זה באמת גם הבית שלו). הבעיה היא שהוא התחיל להרגיש יותר מידי נוח, והתחלתי לחיות בתוך סיפורי זוועות סוריאליסטיים למדי.
השכנה אמרה לי שיהיה בסדר, גם חברה טובה ניחמה אותי ואמרה ששותפים זה עם שאנחנו פשוט לא חייבים לו כלום, וזה היופי שבדבר. אבל אפילו ביבי היה נשמע אמין יותר באותו רגע. אני, ערסית-הרצליינית שכמותי, החלטתי להוציא את העצבים בכתב כל פעם שהשותף שלי מחליט להתפלפ על עצמו. זה לא יהיה טור תלונתי, אבל הוא כן יעסוק בבעיות שותפים, וכמו בביצ'ינג-סשן ראשון אצל הפסיכולוג, אני מעדיפה לשים את זה מראש על השולחן.
