סביר להניח שהנטייה לדחות הייתה שם גם לפני שהתחלתם ללמוד. גם פעם כשלא התחשק לכם לנקות את הבית, מצאתם את עצמכם קוראים בשקיקה את מילון הסלנג השלם, אבל כשמדובר באקדמיה ובהגשת עבודות התופעה חמורה ונפוצה הרבה יותר.
כשבועיים לפני שעדי (26), סטודנטית לשעבר באוניברסיטה העברית, הייתה צריכה להגיש את עבודת הסמינריון שלה, עוד לא הייתה לה מילה אחת כתובה. "לא ידעתי מה לעשות ומרוב לחץ התחלתי לכתוב בלי לקרוא חומר, שפכתי על הדף כל מה שאני יודעת, רק כדי לתת נפח לעבודה. שלושה ימים לפני, הבנתי שלא אספיק, התקשרתי למרצה ואמרתי שקרס לי המחשב והלך לי כל החומר. המרצה הסכים לתת לי ארכה של עשרה ימים, אבל גם בהם בקושי הספקתי. בסוף סיימתי ממש דקה לפני".
וזו לא הפעם היחידה שזה קרה לה. בפעם אחרת שבה סחבה את כתיבת העבודה לדקה התשעים "האבסתי את עצמי בריטלין ואני לא לוקחת בדרך כלל. הייתי ערה יומיים ברצף וכבר לא נשאר לי זמן, אבל הצלחתי לסיים ברגע האחרון".
היא ממשיכה, "יש אנשים עם בעיות התארגנות ויש אנשים שחוו הרבה קשיים וכישלונות והם דוחים את ביצוען של המטלות כי לא נראה להם מציאותי שיצליחו לעשות אותן. יש גם אנשים פרפקציוניסטים, שלא מתיישבים לעשות כי לא בטוחים שזה ייצא מושלם. אחרי שבעבר דחינו לרגע האחרון ובסוף היה בסדר, אנחנו מתרגלים לדחות ומתקשים לשנות את ההרגלים הללו יותר מאוחר".
הדחיינות אופיינית במיוחד לאנשים עם הפרעות קשב וליקויי למידה "גם בגלל החשש התמידי מכישלון וגם מכיוון שחוסר הארגון וה"מוסחות" הגדולה הם הרבה פעמים חלק מהלקות. השיח הפנימי שלהם אומר שהם ישקיעו מאמץ אבל לא יצליחו וזה יוצר קיפאון".
פתרונות אפשריים שמציעה קוברינסקי הם "בקרה חיצונית, כדאי לקבוע עם חברים לכתוב יחד את העבודה. מומלץ להתארגן מראש, לעשות רשימת מטלות ולדרגן על פי סדר החשיבות והדחיפות שלהן. רצוי לעשות תכנית מסודרת לתקופה ובסופה לערוך ביקורת עצמית ולבחון מה הספקנו ומה לא".
גם "דד ליין מלאכותי עשוי לעזור. בגלל הידיעה שזה מלאכותי, צריך לעשות משהו שיגרום לך לעמוד בו בכל זאת, כמו לקבוע נסיעה לטיול שבוע שבועיים לפני. ככה יש סיכוי לסיים שבועיים קודם ואם לא, אז לא קרה אסון. אם אתם לא מצליחים להתמודד לבד עם הבעיה, כדאי אפילו לפנות לטיפול".
