"Don't Tell Ashton" הוא מיזם אומנות ייחודי, ניסוי אינטראקטיבי ברשת החברתית טוויטר, שנוצר על ידי סטודנטים מביה"ס ברגס לתקשורת בשבדיה. במיזם הם חוקרים את יכולותיה של הרשת החברתית ומוכיחים את הכוח העצום שיש ל-140 תווים בלבד, הנכתבים בשורת הסטטוס של המשתמש בטוויטר.
המיזם מזמין את משתמשי הטוויטר להשתתף במה שהם קוראים לו "עבודת האומנות העולמית הראשונה שנוצרה בידי משתמשי טוויטר בלבד". אנשים מצטרפים למיזם בעזרת ציוץ עליו, וכך תמונת הפרופיל שלהם למעשה נכנסת לתוך מסגרת וירטואלית גדולה המכילה את תמונות כל המשתתפים. ככל שכמות העוקבים אחרי משתמש מסוים בטוויטר גדולה יותר, כך הוא זוכה לשטח תמונה גדול יותר בתוך המסגרת המשותפת.
כשמזיזים את העכבר על התמונות השונות הממלאות את המסגרת אפשר לראות את השם של כל משתמש ואת כמות האנשים העוקבים אחריו.
כפי שנרמז משמו של הפרויקט, אשטון קוצ'ר הוא האדם היחיד שיכול להרוס אותו, משום שכרגע עוקבים אחריו כמעט שבעה מיליון אנשים, ובתור האדם "הנעקב" ביותר בטוויטר תמונתו תוכל למלא את המסגרת כולה בגודלה. אם היה מגלה על הפרויקט, ומצייץ בשורת הסטטוס @donttellashton הייתה נהרסת התמונה רבת המשתתפים.
המיזם תפס תאוצה, ותוך שלושה ימים בלבד גרף מאות אלפי תגובות ברשת, התייחסויות בבלוגים וכמובן ציוצים בטוויטר, ועדיין אף אחד לא סיפר לאשטון, וכך הצליחו יוזמי הפרויקט להוכיח על ידי השחקן המפורסם כמה כוח יש לפעילות חברתית יומיומית ברשת.
הצורך להשארת חותם ברשת, או פיתוח מותג אישיותי שהרשת עוקבת אחריו או מגיבה לו (בדומה לתגובות לסטטוס בפייסבוק), הוא קצת פתטי. כי בסופו של דבר, כמה שתהיה התמונה במסגרת הוירטואלית גדולה יותר, היא עדיין לא תהווה שום פקטור בחיים האמיתיים. אדם יכול להרוויח מוניטין של חיית רשת עם אלפי חברים בטוויטר או בפייסבוק, אבל בסוף יום העבודה אין לו עם מי ללכת לשתות קפה. החיים שאנשים מנהלים במרחב האינטרנטי, התמונה והמסרים שהם בוחרים למכור על המסך, הם וירטואליים בלבד, תמונה מיופה של המציאות. ומסתבר, וכאן קצת עצוב לומר אבל לתמונה המיופה הזו, שלפעמים מונה רק 140 תווים, יש כוח חברתי עצום שלא תמיד מנוצל לטובה.
