מעיין ריף, סטודנטית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת עם סרטה "על מרתה לעוף" בפסטיבל הסרטים בקאן בחודש הבא, לאחר שהצליחה להפיק ולביים אותו כמעט מאפס. "בשביל לעשות סרט סטודנטים צריך לבקש טובות מהרבה אנשים, ולהסתמך על טוב לב ורצון לעזור. הרבה אנשים התגייסו לעזור לי ובשלב מסוים גם קיבלתי ירושה שסייעה לי כלכלית להפוך את הרעיון שהיה לי בראש לאפשרי וממשי".
עלילת הסרט, העוסקת בעובדת זרה אשר איבדה את החופש תוך טיפול בזקנה גוססת, החלה להתגלגל בראשה של ריף דווקא בזכות הלוקיישן שנבחר לצילומים. "הורים של חברה שלי קנו בית שהם תכננו להרוס, ואיך שראיתי את הבית הזה היה לי ברור שאני צריכה לצלם שם סרט. פתאום, מרגע שהיה לוקיישן, הרעיון כבר התגלגל. ההרגשה שהקיפה את הבית הייתה שהכל מת בו, ובמשך החודשיים שניקינו ושיפצנו אותו, כדי שיהיה מתאים כסט צילום, נבנה הסיפור".
"מרגע שנכתב התסריט ויכולתי לראות את הדמות המתעצבת בסיפור, ישר עלתה לי אניה בוקשטיין בראש כדמות ראשית, וברגע שהיא הסכימה לא הייתה לי 'פלאן בי'. היא קראה את התסריט ומאוד אהבה אותו, ברור שהיו לה הערות ותיקונים, אבל אלו היו דברים שגם לי היה ברור שהם צריכים להשתנות. אחרי כמה גרסאות הכל כבר זרם והעבודה איתה הייתה חוויה מדהימה ונעימה".
אל הפסטיבל נוסעים איתה האנשים שהרביצו עבודה קשה מאחורי הקלעים, ביניהם הצלם מוש משעלי והעורך אור לי-טל. דווקא בוקשטיין לא תצליח להשתחרר ממחויבויות קודמות, אך ריף מביעה אופטימיות רבה ומתעודדת בכך שכל חברי הצוות הם גם חברים טובים שלה בחייה האישיים. היא מסכמת את חווית העשייה והעבודה הקשה: "הסרט הוביל את עצמו, ובהחלט יש בו מסר חברתי חשוב שאני עומדת מאחוריו, אבל בסופו של דבר באתי כדי ליצור יצירה אומנותית ולספר סיפור שקורה כאן ועכשיו".
