תמיד כשקורה משהו מסעיר, יש תחושה כמו כל הרחוב כולו על שלל יושביו, מביט בך ויודע בדיוק מה פשר החיוך שאתה מנסה להסתיר. ובאמת, כמעט כל זוג עיניים שהופנה לעברי בעודי עושה את דרכי לביתי- אחרת לגמרי מאיך שעזבתי אותו הבוקר- גרם לי להרגיש שעל מצחי חרוט באותיות קידוש לבנה: "עברה את בחינת הפסיכומטרי!"
כל יום גדול מתחיל בלילה שלפניו. ליל אמש עבר רובו ככולו בחלומות טרופים בהם אני רואה עצמי מתרוצצת הלוך ושוב ברחבי האוניברסיטה כעכבר במבוך בניסיון נואש למצוא את הכיתה בה אני נבחנת. כל מסדרון נראה בדיוק כמו הקודם ממנו הגעתי, ומסיבה לא ברורה כל הנבחנים האחרים סביבי נדמו כלוקים בשאט נפש מטריד במיוחד. למזלי, הקדמתי את חלומותיי הטרופים ושבוע לפני מועד הבחינה זימנתי עצמי לאוניברסיטה על מנת לבדוק היכן ממוקמת הכיתה שלי וכיצד מגיעים אליה בהתאם לעצתו של המורה שלי לפסיכומטרי, שהסתברה כעצה שלא תסולא בפז.
את הבוקר פתחנו יחד, הציפורים ואני, בשעה המוקדמת ביותר המוכרת גם כחמש וחצי, בה אפילו הירח עוד לא סיים את המשמרת שלו וגם השמש לא התעוררה. אך כמו שאמרו חכמנו: עדיף שעתיים מוקדמות ביד מאשר חצי שעה מאוחרת על עץ. במילים אחרות: תמיד כדאי להקדים מאשר לאחר. ואכן, כבר בשעה שמונה ועשר דקות יצאתי את דלתות האוטובוס אל עבר האוניברסיטה.
האמת שמסתבר שכולם חשים בדיוק כמוני. הטיית אוזן לקטעי שיחות אקראיות בין הנבחנים האחרים העלתה כי בעצם, כולנו חוששים ברמה זו או אחרת, ואולי אפילו זה תקין ובסדר להרגיש ככה.
אחרי שרגל ימין חדלה מלקפץ בעצבנות באופן בלתי רצוני ולאחר כמה נשימות-שאיפות לאיזון רמת החמצן בגוף הגשתי תעודת זהות ובתמורה קיבלתי "בוקר טוב" מחויך ונינוח מהמשגיחה שהפנתה אותי לבחור את מקומי.
השקט באולם הבחינה היה כבד ונדמה כי כולם מקמצים בחיוכים וכי תוכם מתערבל בחשש, בדיוק כמו אצלי. נרשם רגע משוחרר בו המשגיחה הבאה בימים הסבירה מה מותר שיישאר על השולחן בזמן הבחינה אך התבלבלה ובמקום לומר "כלי כתיבה" אמרה "כלי תפירה". צחוק רם מילא את חלל החדר ונינוחות מסוימת חלחלה והמיסה קצת מן הקרירות של החשש.
העפרונות והמחק לידי כמו גם בקבוק המים וקופסת התמרים שלי, למקרה שהגוף יזדקק לזריקת אנרגיה ועידוד לסיים את המסע. נבחנת חביבה לימיני מחייכת בעיניים טובות ולוחשת "הכל יהיה בסדר, בלי לחץ!" ושתינו צוחקות כי בעצם הגענו עד כאן, ולמה לא. המשגיחות מקריאות את ההוראות ועוד רגע נותנות את האות להתחיל לפתור את הבחינה. הדלת נסגרת. דממה דקה נופלת. הסטופר מאופס. נשימה עמוקה ויצאנו לדרך.
אמנם עולה ממילותיי תחושה של סוף, אך אני יכולה להבטיח לכם שזו רק האבן הראשונה על השביל המוביל ללימודים האקדמאיים, אשר לשמם בעצם התכנסנו ולשמם הקדשנו את שלושת החודשים האחרונים ללמידה אינטנסיבית ומלאה בתרגול. למעשה, זו ההחלטה הראשונה שלקחנו כבוגרים בנושא לימודים ובהיותנו בעלי זכות בחירה להשכלה אותה אנו מעוניינים לרכוש לעצמנו, ומעכשיו נוכל לומר שאם הגענו עד הלום יש בידנו היכולת. בהחלט.
כשיצאתי את דלת הכיתה מצאתי כי מזג האוויר בחוץ נעים באופן מיוחד, כאילו אפילו הוא יודע שמן הראוי לכבד רגע שכזה בשמש שמכוונת בדיוק לטמפרטורה הנכונה.
* שירן עמיר, בת 21 מקרית עקרון, היא תלמידת מכון הפסיכומטרי !Smart.
