במשרדו הממוזג במכון ון-ליר מרשה לעצמו פרופ' יצחק גל-נור לגלות סימנים זהירים של אופטימיות. האיש שלפני שנתיים נטש בהפגנתיות את משרתו כראש המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) אחרי שנכשל בהעברת רפורמות הכרחיות בתפקיד, נשמע היום מפויס יותר, ואפילו חולק שבחים לאנשים שנמצאים עכשיו בראש פירמידת ההשכלה הגבוהה. אך גם היום, כשהוא לא נושא במשרה רשמית כלשהי, הוא מסרב לוותר על תפקיד המוכיח בשער. יש בארץ אווירה אנטי-אינטלקטואלית, הוא מזהיר, מצד אחד רוצים מדענים וחוקרי חלל ומתפארים במעמדם, מצד שני לא מבינים שהתשתית זה לימודי ההיסטוריה, הספרות, מדעי הרוח".
האופטימיות של גל-נור מתייחסת בעיקר לעצירת מגמת הקיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה. אחרי התקציב האחרון, שבו לראשונה זה 20 שנה לא חל קיצוץ, השנה אף צפוי לגדול חלקה של ההשכלה הגבוהה בעוגה. "לפני שנה הייתם שומעים ממני מוזיקה לגמרי אחרת, מודה גל-נור, "אלא שסוף סוף נוכחו לדעת שחייבים להשקיע סכומים בהשכלה הגבוהה, כי אחרת העסק ילך ויידרדר. באו מדענים שניגנו על הכבוד הלאומי, שאמרו 'השתגעתם לגמרי, ישראל היתה מעצמה ועוד מעט אתם תימחקו'. זה עבד.
גל-נור מלא במחמאות גם להנהגה הנוכחית לאוצר ("סוף-סוף יש שם אוזן קשבת), לנציגי הסטודנטים ("חבר'ה רציניים, לא כמו הקודמים), ובניגוד למצופה, גם למחליפיו בצמרת המל"ג. מה שהוביל להידרדרות הגדולה היה שהאוצר אכל את הלב על העברה של שישה מיליארד שקל כל שנה ללא פיקוח למל"ג", מסביר גל-נור, "אז הם התחילו לייבש, ניסו לעשות 'קצץ ומשול'. כל הגישה היתה גישה של חשדנות, וגם המל"ג לא מילאה את תפקידה בתנאים האלו. נוצרו הרבה בעיות בחלוקת הכספים למוסדות, וכשיש פחות משאבים, המאבק היה גדול יותר בין המוסדות לעצמם, זו היתה ממש מלחמת איש ברעהו. את זה ניסיתי לשנות, ולא כל כך הצלחתי, ולכן התפטרתי".
ומי שעושה את זה היום מצליח?
מי שעושה את זה היום עושה את זה הרבה יותר טוב ויש לו גיבוי, אבל ככה זה, אצלנו כל דבר לוקח זמן, ותמיד מישהו חייב לשכב על הגדר. אני מרגיש מצוין עם זה שמהרבה בחינות הייתי זה שהתריע בשער, והיום רוב הנושאים שדיברתי עליהם והתוכנית שהכנתי בשעתו ממומשים. יש לי רק דברים טובים להגיד על ההנהגה של מל"ג וות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב, א"ר), אבל זה שיש כסף עוזר מאוד".
"אם הייתי בעל מפעל, לא הייתי לוקח בהכרח מישהו שלמד מנהל עסקים. מישהו שלמד פילוסופיה או מתמטיקה נראה לי מצוין, אחרי זה שילך ללמוד מנהל עסקים. אצלנו הוא לומד ב.א. מנהל עסקים, כלומר הוא יודע יותר ויותר על פחות ופחות, עד שבסוף הוא יידע הכל על לא כלום. נוצרה תפיסה שכל ההשכלה הגבוהה היא לא יותר מקרש קפיצה, וכשזה קרש קפיצה, אז מחפשים את זה שיש לו את הקפיץ הכי גבוה, אבל זה תלוי לאן אתה קופץ. יכול להיות שהם יהיו אנשי עסקים מצוינים, לא בטוח שהם יהיו אזרחים טובים.
ואמנם, למרות האנרגיות החיוביות שהוא מנסה לשדר, גל-נור הוא עדיין הראשון להצביע על תחלואיה הנוכחיים של ההשכלה הגבוהה. את הקורס "משטר ומדינת ישראל" שלימד במשך שנים באוניברסיטה העברית, למשל, הוא הפסיק להעביר. בעבר העברתי אותו ל-100 איש, וזה היה די הרבה באותו הזמן, אבל היו לי אסיסטנטים, דוקטורנטים, מתרגלים. אלא שאז קיצצו את כולם, ובפעם האחרונה לימדתי לבד 400 איש. על הנייר השיעור נלמד, לא קרה כלום כביכול, אבל אני הפסקתי ללמד אותו, לא הייתי מסוגל".
הסיבות לירידה ברמת ההוראה והמחקר, טוען גל-נור, נעוצות לא רק בקיצוץ תקציבי, כמו שאוהבים לומר קברניטי המוסדות האקדמיים, אלא בשינויים רחבים שעברו על החברה הישראלית כולה. יש תהליך מבורך מאוד של פתיחת ההשכלה הגבוהה", מסביר גל-נור, אם בעבר פחות מ-20 אחוז מהשנתונים הרלוונטיים הגיעו ללימודים גבוהים, היום אנחנו מתקרבים ל-50 אחוז, אבל התופעה הזו לוותה בירידה ברמה של ההשכלה הגבוהה, ובהפחתה בהבנה של מהי בכלל השכלה גבוהה. ההשכלה התחלפה בתואר, ונוצרה תעשייה שלפיה לתלמידים שמשלמים שכר לימוד מגיע תואר. השיא היה כמובן מוסדות שפשוט מכרו תארים. במקביל, היתה ירידה של 20 אחוז בהשקעה לגולגולת, ולא מדובר רק על הרצאות אלא על מעבדות, מתקנים, ציוד, ספריות. אם הייתי צריך לקבוע יעד אחד במצב הנוכחי בתור ראש המלג, הייתי קובע שתוך עשר שנים אנחנו צריכים לחזור למצב שבו היינו לפני עשר שנים, בלי לוותר על הפתיחה של ההשכלה הגבוהה לאוכלוסייה גדולה יותר".
אתה חושב שאחרי שנים של קיצוצים ופיטורים המוסדות יידעו לנצל את התוספת שהם יקבלו בצורה יעילה?
"זה מביא אותנו לשאלת הניהול העצמי. הטענה היא שהאוניברסיטאות לא יודעות לנהל את עצמן, שחוקר טוב הוא מנהל רע ולהפך, והאמת היא שיש משהו בטענה הזו. האוניברסיטאות לא מנוהלות באופן מקצועי. במרבית המוסדות בעולם יש שכבה של אנשים שהמיומנות שלהם היא מנהל אקדמי, וזה חסר בארץ, אין ספק. מצד שני, האוניברסיטה היא מוסד שקיים כבר יותר מ-500 שנה, וכוחו הוא בזה שעם כל הבעיות הפנימיות הוא מנהל את עצמו לא רע. אסור לפגוע בעיקרון הניהול העצמי של המוסדות, כי הוא מתבסס על ההנחה שרק מי שנמצא בתוך האקדמיה יכול להעריך את הרמה המקצועית של העמיתים שלו".
אז מה חסר? יותר שקיפות בניהול?
צריך קודם כל להאמין בתהליך. מה שבעלי הגישה הצרה לא תופסים הוא שצריך לבנות שכבה של מנהלים מקצועיים אבל לא לפגוע באוטונומיה הניהולית, שמבוססת על מסורות שהתפתחו במשך השנים. ניקח לדוגמה את המסלול שמישהו עובר עד שהוא הופך למרצה בכיר. שנתיים למ.א, שלוש-ארבע שנים בדרך כלל זה לוקח שבע עד הדוקטורט, פוסט-דוקטורט של שנתיים, ואז הוא חוזר לכאן, ונניח שמקבלים אותו אז הוא ללא קביעות, וקביעות הוא יקבל הכי מהר אחרי חמש שנים, והנה הגענו ל-15 שנה".
למה שחוקר טוב בכלל יבחר לחזור לארץ? אתה בעצמך אמרת בעבר שאי אפשר להילחם בבריחת המוחות לארה"ב.
"אמרתי שלא ניתן להילחם בבריחת המוחות על ידי העלאת משכורות, ובזה אני מאמין גם היום. מה רוצים החוקרים האלה? הם לא רוצים כסף כמו באמריקה, אלא תנאים כמו באמריקה. תנאי העבודה היום הם כאלו שאנשים מרגישים שהם לא יכולים לעבוד בהם, בעיקר בכל מה שקשור למעבדות. במובן הזה, התוכנית הנוכחית שהציגה הממשלה היא בכיוון הנכון, לעודד אנשים צעירים שהם בתחילת הדרך והם מרגישים חנוקים, בשבילם צריך לעשות הכל. להביא כמה כוכבים ולשלם להם יותר זה סתם. אני מתנגד בחריפות לשכר דיפרנציאלי. תמיכה כספית לצעירים כן; לתת לעוד פרופסור מן המניין זה בזבוז כסף".
אחרי כל הניתוחים הדקדקניים של משכורות, תקציבים, מסלולים ותוכניות, הדבר העיקרי שמדאיג את גל-נור לא קשור בכלל למספרים או נתונים. יש היום כאלו שמתחילים לבדוק בציציות של אנשים, בעיקר במדעי החברה, אם אלו שמלמדים מציגים את העמדות הציוניות, האנטי-ציוניות וכן הלאה. זה כמובן מגוחך, כי כל התרבות האקדמית מבוססת על כך שאתה מעביר את האנשים סינון, ומאותו רגע אתה סומך עליהם. אם בודקים היום אם הם מספיק ציונים, מספיק נאמנים למדינה, סופו של דבר שיגידו להם מה ללמד. אין כאן חוכמות.
"יש למשל אנשים בתוך האקדמיה שקוראים להחרים את המוסדות להשכלה גבוהה, הוא ממחיש, "נו, אז יש אנשים מטומטמים, שמנסרים את הענף שהם יושבים עליו. אז כולם נזעקים 'לפטר אותם'. לא, אתה לא מפטר אותם. אתה מתעצבן עליהם, מעליב אותם, אומר להם את דעתך, אבל הכל בתוך המערכת. אתה לא משחק עם חופש הדעה, גם כשהדעות מעצבנות. מכל הסכנות - זו הסכנה הכי גדולה. אם ייצא למוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ שם של כאלו שאנשים נכנסים אליהם אחרי שעברו סינון לדעתם הפוליטית, זה הסוף. זה לא הסוף למדעי המדינה או לסוציולוגיה, זה הסוף לפיזיקה, לכימיה - הסוף לאקדמיה.
