העורכת: אז מה, טור אחרון של לונדון קולינג?
אני: אה... נראה לי. לפחות לבינתיים.
העורכת: לכבוד המאורע אני מבטיחה שאכתוב טוקבק משתפך.
אני: מה?! את....
העורכת: טוב, טוב, טוקבק אוהד.
אני: רגע, רגע, א...
העורכת: טוב, סתם טוקבק. ללא תוכן אפילו.
אני: את רוצה להגיד לי שכל הטוקבקים עד היום לא היו שלך?!
שמונה וחצי בבוקר והנייר במדפסת של הדירה נגמר. לא מפתיע. שתי תזות כבר הודפסו, כל אחת בשני העתקים. אם רק הייתי מצליחה להחליט קצת יותר מהר על הציטטה שבה אני רוצה להשתמש בתור הכותרת לעבודה אולי הייתי תופסת מקום גבוה יותר בתור ההדפסות וקוסטה היה זה שנאלץ להתלבש בהיסטריה כדי ללכת להדפיס בספריית בית הספר.
אחרי אלפי מלים שכתבתי ומחקתי, ניתן היה לקוות שאולי אהיה קצת יותר יעילה בבחירת השם, ולו רק כדי שאוכל סוף סוף ללכת לישון. אבל לא. את טיפות הפיוט האחרונות בזבזתי על מציאת כותרת חיננית שתשלב בין מחקרים בלשניים בתרבות השיח ל'המלט' של שייקספיר. 'לדבר אל הקהל ישירות או לא לדבר אל הקהל ישירות'. פחות קליט ממה שניתן היה לצפות. 'משהו רקוב בתרבות השיח'. ובכן, באופן מפתיע - לא כל כך מושך את הקורא. אחרי סריקה ממושכת של המחזה, כפי שלא קראתי בשום שלב עבור העבודה עצמה, מצאתי את התשובה במילותיו האחרונות של המלט בטרם נפח את נשמתו: "וכל היתר, שתיקה".
'וכל היתר, שתיקה'. איזו כותרת מהממת. איזו פואטיקה. אני כה מוצלחת. מי לא ירצה לקרוא עבודה שנפתחת כך וחיש קל לתת לה הצטיינות? ככה, ישובה בחיוך מרוצה מול המחשב שלי, פספסתי את חלון ההזדמנויות להדפיס את הכותרת הנפלאה הזו ואת יתר העמודים שבאים אחריה. אז מצאתי את עצמי בספריית בית הספר, מזיעה מלחץ ומדברת אל המדפסת בנסיון לזרז אותה. "נו, שני, אנחנו מחכים רק לך", קוסטה נוהם בשם כולם.
כיאה לסדר הבריטי, הגשת עבודה מקבלת לא רק תאריך ספציפי אלא גם שעת קבלה. כל מסלול במגוון התארים המתקדמים של בית הספר זכה לשעה נפרדת שבה, ורק בה, יוכל להגיש את התזה, וכך המאורע נהפך גם לאיחוד חברתי.
בטקסיות נרגשת כל אחד מאיתנו מגיש את ערימת הדפים שמסמנת את סוף הפרק הסטודנטיאלי בחייו. סם, רכז הפדגוגיה לתארים מתקדמים, לא מתרגש בכלל ורק מחתים כל אחד בתורו על שני העתקים ומחייך ביעילות השמורה לפקידים.
זהו. אנחנו כבר לא סטודנטים. לאן ממשיכים מכאן? "לפאב!" מכריז דייב, וכולנו מהנהנים. אחת עשרה בבוקר ואנחנו ישובים בפאב הקבוע שליד בית הספר. "התחלה מבטיחה לקריירה שלנו כשחקנים!", מכריז סטיב בקול וכולנו מקליקים כוסות. הספות המרוטות כאן ראו דורות של סטודנטים צוחקים, בוכים, משננים שורות, מתאהבים, רבים על תפקידים, וסתם מעבירים את הזמן. והנה, עוד מעט גם הדור שלנו יפנה את מקומו על הבמה לשורה חדשה של דרמות ומלודרמות.
ונכון, טרם לבשנו גלימה והעפנו מצנפת אל על מול אולם מלא הורים. ונכון, שעדיין קבענו להיפגש ביום רביעי הבא לקפה הקבוע שלנו, אפילו שאין לנו הפעם שעה להעביר בין שיעור לשיעור. אבל אין ספק שחלק מאתנו יפנו לדרכים אחרות. "מי אתם חושבים יהיה הראשון שנלך לראות מופיע בהצגה?", שואלת מינה, "או הראשון להיות מוחתם על ידי סוכן גדול? או הראשון לעזוב את לונדון ולחזור הביתה?". לארה-ג'ין מחייכת ומזכירה לכולם שבשישי בערב כולם מוזמנים אליה למסיבת הפרידה לפני שהיא עולה על המטוס לקנדה.
השעות עוברות, וסבבי המשקאות מואטים, אבל אנחנו מסרבים לקום וללכת. הנה, אוטוטו החיים האמיתיים מתחילים. אודישנים, חזרות, הצגות, צילומים, סוכנים, עבודות, חברים. והנה, אוטוטו והטור מסתיים.
אם הייתי צריכה לדמיין לפני שנה את את התקופה הזו, אני בספק אם הייתי מצליחה לנבא את החיים שנפרשו כאן מדי שבוע ב'לונדון קולינג'. יתרה מכך, אין לי מושג איך תראה השנה שעומדת לפניי. להישאר בלונדון או לחזור ארצה? להדפק על דלתות סוכנים או לנסות להצליח לגדול לבד? לקחת איתי מעיל או ללכת עם קצר? לקחת מעיל, זו לונדון אחרי הכל. אתם רואים, למדתי משהו בשנה הזו. וכל היתר?
שתיקה.
* * *
אמא: אבל למה את מפסיקה לכתוב את הטור?
אני: כי אני כבר לא סטודנטית.
אמא: אז מה הבעיה, תעשי דוקטורט.
