(רעש מהמטבח)
אני: מגדה, הכל בסדר?
מגדה: (יוצאת מחדרה) כן, למה?
אני: כי היה עכשיו רעש מהמטבח...
מגדה: אבל לא הייתי שם...
אני: וגם אני לא...
מגדה: המממ...
אני: המממ...
מגדה: שנעמיד פנים שלא שמענו?
אני: שמענו מה?
מגדה: בדיוק.
יש לנו עכבר בדירה. בשורות כמו 'יש לנו עכבר בבית' יכולות להתקבל בתודעה שלי בשני מצבים בלבד: או הדחקה מוחלטת או כניסה למצב חירום. ההנאה המבורכת שבשלב ההדחקה נמשכה בדיוק דקה וחצי, עד ששוב נשמע רעש מהמטבח. תגובה הולמת לא איחרה לבוא. "אהההה!!!! יש לנו עכבר בבית!!!" צרחנו מגדה ואני אחת אל השנייה בעודנו מטפסות על ספות בסלון, אפילו שהעכבר בכלל במטבח. "אהההה!!!! מה נעשה?!".
בצעד חרד התקרבנו למטבח, מתלבטות בלחש אם אנחנו בכלל מעדיפות שזה יהיה פורץ. זנב דינמי שנעלם מאחורי התנור לעבר פינת החדר לווה בשני סוגי רעשים. האחד, רשרוש תבניות האפייה שלי נופלות לרצפה, והשני צרחות אימים של מגדה ושלי בעודנו רצות לסלון כדי לטפס שוב על הספות.
"הערב קוסטה חוזר מהחופשה שלו", מגדה מרגיעה, "הוא יטפל בעכבר". אם יש רגעים שבהם אני מוכנה להתמסר ללא מחאות לסטריאוטיפים מגדריים, אלה הרגעים הללו. קוסטה הוא גבר יווני גדול וחזק, וכמו טרזן הוא יציל את משק הבית שלנו מאיומים כמו מיקי מאוס.
"בייבי! חזרתי", נפתחת הדלת בבעיטה. "קוסטה! כמה טוב שחזרת!" אנחנו מצייצות מהסלון. "התגעגעתן אלי?" הוא מופיע בפתח החדר מחויך. "בטח, בטח, אבל יש עכבר בדירה ואתה צריך לתפוס אותו לפני שנתעלף מפחד".
עוד לפני שהספקנו למצמץ קוסטה כבר נעמד בפתח הבית תוך כדי שהוא מסביר שמילא ג'וקים אבל עכברים זה לא בשבילו, הוא לא בנוי לחיה אכזרית ומסוכנת שכזו, ובכלל הוא עוד לא הספיק לפרוק את המזוודות אז ממילא עדיף שכבר עכשיו הוא יעבור לישון אצל אחיו לילה או שניים עד יחלוף זעם. "הבאתי לכן טובלרון, אבל חבל סתם לבזבז אותו אם אי אפשר להשאיר אוכל במטבח", הוא ממלמל תוך כדי מנוסה. רק מצבי חירום כמו אלה יגרמו לי לרדת מהספה. אני מזנקת אל הדלת וחוסמת בפניו את היציאה. "קוסטה, ברוך הבא. עכשיו מנקים את הבית".
מסתבר שכשהוריו של קוסטה שהו אצלנו להופעת סוף השנה ואמא שלו צחצחה את הדירה על בסיס שעתי, היא אמנם השאירה בית ממורק, אבל גם קצת הרסה לנו את סבב הניקיון, ומאז אף אחד לא ממש התנדב לברר מתי תורו. וכך, חוץ משאיבת אבק מקרית או איזה שפריץ מחטא במקלחת, ביתנו הפך למעצמת זוהמה שלא תתואר.
שלושתנו מתמסרים לנקיון בעוצמה ויסודיות שרק שילוב של אשמה וגועל יכולים לעורר. המטרה היא לייצר כזו רמה של ניקיון כדי שאם העכבר לא יעזוב כי נגמרו פירורי האוכל, הוא סתם ימות משאיפת אדים של חומרי ניקוי. "שנתקשר לבעל הבית?" קוסטה מציע. "למה," אני שואלת, "אתה רוצה להוסיף את השם שלו לחוזה?".
לבעל הבית, כמה מפתיע, פחות בוער לבער את העכבר. "אתם שומרים על הבית נקי?", הוא שואל משל היה פקיד הסתדרות שמקריא פרוצדורות מתוך טופס. "ברור שנקי!", אני קוראת בטון נעלב תוך כדי שמגדה מצווחת ברקע כי מצאה עוד ערמת פסטה שנפלה מאחורי הכיריים מתישהו בשבועות האחרונים. אחרי משא ומתן טלפוני בעל הבית מסכים לממן מסלק מזיקים, ואנחנו מתפנים לשנת לילה טרופה בחלומות על עכברי ענק וניחוחות לימון אביבי.
בימים הבאים אנחנו מקיימים אורח חיים נזירי שבו כל לעיסה מלווה בנקיון פסח, וכל רעש לא מתוכנן מלווה בצרחות אימים וזינוק לעבר הרהיט הקרוב. כעבור כמה ימים מגיע המדביר ותמורת סכום סמלי של 75 לירות שטרלינג מניח מלכודת או שתיים ומעניק לי את ניתוחו המקצועי על המצב: "אין ספק, את גרה בחורבה", אמר והבטיח לחזור עוד שבועיים לבדוק אם יש גופה לפנות. אוקיי. עכשיו רק נותר לנו להמתין.
רעש במטבח. אנחנו רצים למלכודת והיא ריקה. "עכבר יקר!", אני פונה בטון נרגש לחלל החדר. "עכברוני!", מנסה מגדה גישה אינטימית יותר. "מאוסוס!", קוסטה קורא לו ביוונית. "תקשיב, זה לא יכול להמשך ככה", אני נואמת, "אתה חייב למצוא בית אחר". "אתה מבין", מגדה מנמקת, "אני לא מצליחה לישון כבר שבוע". "מאווווסוס!!!", קוסטה מחליט שהכל זה עניין של אינטונאציה.
דממת אלחוט. אנחנו חוזרים לסלון עם הזנב בין הרגליים. "חברים, תסתכלו על הצד החיובי של נוכחות העכבר" אני אומרת לקוסטה ומגדה בעודי מטפסת על אדן החלון למקום מבטחים. "למה את מתכוונת?", שואל קוסטה תוך כדי שהוא משלשל עצמו מאהיל. " העכבר הוא עוד שלב עבורנו בהתמסדות שלנו בלונדון", אני מסבירה, "עכשיו, יש לנו חית מחמד".
