ג'ס: אלוהים אדירים!
אני: מה?
ג'ס: אני יודעת שזה לא העיקר אבל
אני: מה?
ג'ס: ...אותו מספר לאורך כל השנה?! נו, באמת!
אני: מה?!
ג'ס: את לא יודעת?
אני: לא יודעת מה?!?!
ג'ס: הגיעו הציונים של הופעות סוף השנה.
ג'ס התקשרה עם הבשורה בדיוק איך שהתחלתי משמרת בעבודה. "מיילים אישיים נשלחו לכל תלמיד עם משוב מפורט והציון על הופעת סוף השנה" היא מספרת לי מעבר לקו. "וקיבלתי את אותו הציון הארור שקיבלתי לאורך שלושה סמסטרים. איך זה יכול להיות?!". אבל אני כבר לא מקשיבה. יש לי עוד שש שעות לפני שאוכל ללכת הביתה לגלות את הציון שלי. ולא משנה שאי אפשר באמת לתת ציון על משחק, ושזה רק מספר שלא משקף כלום ולא אומר שום דבר על היכולות שלי לעזאזל, גם אני רוצה לדעת מה המספר השרירותי שלא אומר כלום שאני קיבלתי!
בעוד שבישראל מערכת החינוך מתפנקת על פני סקאלה של מאה נקודות בתור ציון, בממלכה הבריטית מאמינים שהצטיינות מתחילה בשבעים. ולא שזה אומר שהם מנמיכים את הסקאלה - פשוט איש לעולם לא מקבל שמונים. בפעם הראשונה שקיבלתי ציון באנגליה כבר נשמטו כתפיי ועמדתי ליבב טענות על אנטישמיות, אבל מאז כבר הפנמתי את ההבדל ובשיחות לישראל אני פשוט חולקת את המספר רק עם אבא גם הוא תמיד שאף לשבעים בתור תלמיד.
המשמרת מזדחלת לאיטה, והדבר היחיד שמסמן את התקדמות הזמן הוא הטלפון שלי שממשיך לצלצל כל כמה דקות עם עוד דיווחים על ציונים. מכיוון שלא באמת קיימת האפשרות לקבל ציון מתחת ל-55, התחרות הופכת לכה מצומצמת שהיא בעצם שאלה אחת: סחבק לקחה הצטיינות - או לא?
"ג'יימס קיבל הצטיינות על מקבת' אבל ליזי לא!", לוק מעדכן מחזית הרכילות על הענן החדש בחיי ליידי מקבת'. "וכמה אתה לקחת?" אני מתעניינת. "אההה....". אף אחד לא רוצה להכריז את המספר שלו ראשון, שכן שאלת האינטונציה בסוגיית הציונים היא קריטית: אסור להשמע מצטנע מדי כי יש מצב שהחברים קיבלו ציון גבוה משלך - ואסור להשמע מתנצל מדי על הפדיחה כי יש מצב שהחברים קיבלו ציון עוד יותר נמוך, או אז חיש קל יש לשלוף את מנטרת ה"ציונים זה לא הכל".
מסתבר גם שלכל אחד יש את הטקס שלו. לארה-ג'ין ביקשה מחברותייה שיקריאו לה את המשוב המילולי אבל ימחקו את המספר כי "ציונים זה לא חשוב". התנהגות כזו אמנם מזכה אותך מיידית כדרמה-קווין מצטיינת, אבל לורה, שהתבקשה למחוק את את המספר, יודעת לדווח שזו ההצטיינות היחידה שלארה-ג'ין קיבלה.
"החוצפה!" שרה מתנשמת בכבדות בטלפון ואני מבינה שהציון שלה מספיק נמוך כדי שהיא לא תטרח להתאים אינטונאציה. "67! 67! אחרי כל מה שהשקעתי! זה אפילו לא 69! זה 67!" היא מפגינה מהלך לוגי מרשים. "את יודעת, ציונים זה לא באמת חשוב.." אני מנסה לצנן את האווירה. "מה?! קיבלת הצטיינות?!" היא משתנקת. "לא לא, אני עדיין בעבודה", אני מרגיעה. "טוב, אז נדבר אחר כך, מינה בממתינה".
סוף סוף נגמרת המשמרת הארוכה בחיי ואני פוסעת לכיוון הבית. עוד לפני שאני מספיקה להתיישב מול המחשב קוסטה מתקשר מחופשת המולדת שלו ביוון. מסתבר שאותו לא עדכנו באשר לאתיקת הציונים בבתי ספר למשחק. "בייבי!!! אני מלך העולם!!!! קיבלתי 75!!! אין כמוני!!! יההההה!!! לורנס אוליבייה מאחוריך!!!" הוא שואג בזמן שאני מחכה שהמחשב יידלק.
"מותק, אל תלחצי בנוגע לציון" הוא מסיים את השיחה כי האינטרנט מתעקש דווקא עכשיו להיות איטי. "את היית נהדרת! בטח לא נהדרת כמוני אבל נהדרת!" הוא צוחק. אחרי הניתוק אני נושמת עמוק ופותחת את המייל. עמוד וחצי של משוב מושקע עם הערות על איכות ההופעה מעניינות לי את קצה הציפורן.
אני מגלגלת את העכבר לתחתית העמוד, חרדה למצוא את המספר. "נו, את באה להטעין חבלה מתחת לבית הספר?", שרה מתקשרת חדורת אופטימיות. "את יודעת, ציונים, זה בכלל לא חשוב..", אני ממלמלת תוך כדי שהחזה שלי מתרחב מגאווה. סחבק לקחה הצטיינות.
