אני: אין לי על מה לכתוב!
העורכת: את הטור?
אני: מה? לא! את התזה!
העורכת: כבר התחלת לקרוא לפחות?
אני: לא! אפילו לא בחרתי נושא!
העורכת: אז אני רגועה.
אני: למה?!
העורכת: כי כל עוד את צריכה להתחמק מכתיבת התזה, לפחות אני יודעת שהטורים יגיעו בזמן.
ובכן, הגיעה עונת כתיבת התזה. שנה שלמה הזכירו לנו המרצים שהיום הזה יגיע. שנה שלמה ייעצו שנתחיל לערוך רשימות ולחשוב על נושאים. אי שם בקרקעית המוח אני זוכרת שכשלחתי את טופסי ההרשמה לקורס הם ציינו שכתואר שני אנחנו נתבקש לכתוב תזה לכל דבר. אני אפילו מודה שהכרזתי באודישן שהצד האקדמי של המסלול מושך אותי לא פחות מהלימודים המעשיים. מצד שני, בראיון הקבלה הייתי מוכנה גם להעמיד פנים שיש לי קעקוע של שייקספיר על הקרסול ושאקרא לילדי הראשון המלט אם הדבר יבטיח את מקומי.
והנה, מצאתי את עצמי בהלם כשהגיע מייל מאיש בשם ג'יילס שהזדהה בתור המנחה שלי לתזה. 'שלום לכולכם, מצ"ב השעות שבהם אני מקבל קהל לפגישות הנחיה אישיות בשבוע הבא. לקראת הפגישה, אנא הכינו את נושא הכתיבה שבחרתם והחלוקה לפרקים. מצפה לראותכם! ג'יילס מרג'ורי'. מי זה הג'יילס הזה? על מה לעזאזל אני אכתוב? ומה היא החלוקה לפרקים?! אני פותחת את דלת חדרי כדי למצוא מזור בין שותפי לצרה.
"לא קראת את דפי ההנחיה?" שרה מגיחה מאחורי גבעת ספרים שהיא מערימה כבר כמה ימים במרכז הסלון. לא, כמובן שלא קראתי. כמו כל בוגרת תואר בחוג למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב זרקתי את דפי ההנחיה לזבל ביום שקיבלתי אותם - אני הלא יודעת שהמרצים לעולם מניחים שלא קראתי את דפי ההנחיה ולכן מעבירים את רוב הסמסטר בלהקריא לכיתה את עיקרי המידע שמופיע בדפים.
לא כך באנגליה. שרה מעדכנת אותי שכתיבת התזה אמורה להוות סגירת מעגל עם תהליכי הלמידה שעברנו השנה. כל אחד מאיתנו מתבקש למצוא איזו סוגיה שמרתקת אותו במגוון נושאים שאיכשהו מתקשרים למשהו שאולי למדנו השנה ולחקור אותו הן מהפן האקדמי והן כמסלול התקדמות אישי. אבל על מה אני אכתוב?
"פשוט תבחרי נושא שמעניין אותך", ג'ס מציעה בטלפון את העצה המובנת ביותר מאליה מאז 'תזונה נכונה תורמת לעור פנים בריא'. "אני הולך לכתוב על איך שלהיות יווני בלונדון זה כמו להיות שיילוק בסוחר מוונציה!" מכריז קוסטה לפני שהוא טורק את הדלת עם המזוודות בדרך להית'רו. "רק שאני אעשה את זה על החוף בסלוניקי! נתראה עוד כמה שבועות עם שיזוף והצטיינות בייבי!"
"אל תיבהלי", שרה מנסה להרגיע אותי. "כבר עשינו פרוייקט הכנה דומה, זוכרת?". פרוייקט המבוכה של סמסטר החורף שבו הופענו עם קטעי שייקספיר ברכבת התחתית. כמה שלא אדחיק זוכרת. "אז גם את התזה שלך את כותבת על מבוכה?", אני שואלת את שרה. "את השתגעת?!", היא משתנקת, "שאני אכניס את עצמי לזוועה הזו שוב?! לא לא, את התזה שלי אני כותבת על נושא הרבה יותר קליל". מה? "אני משווה בין תרגילי החימום שהמורה שלנו לתנועה ערכה לנו כדי לסייע לנו בגישה לרגשות ובין תפקודים נוירולוגיים של רגשות על פי בדיקות אמ.אר.איי. שערכו על חולי...".
אני עוזבת את החדר בלי להביט לאחור. אין לי מושג על מה אני אכתוב את התזה, אבל כמו כל אקדמאית טובה, אני יודעת שהנושא הנכון באמת לא צריך לעניין אותי כמו שהוא צריך לשעמם אחרים.
לא נורא, ג'יילס המנחה נשמע כמו בחור טוב לב, אני אקבע איתו פגישות על גבי פגישות והוא כבר יעזור לי בכל מה שאני צריכה. אני הולכת לבקר בספריית בית הספר, כאילו שהמיקום הגיאוגרפי יהווה השראה לתזה. כמובן שכל מה שאני עושה בסופו של דבר הוא לבדוק מיילים. וטוב שעשיתי כך.
אם חשבתי שמג'יילס תגיע הישועה, המייל שמרטין, ראש הקורס שולח, מבהיר לי שהמצב קצת שונה. 'סטודנטים יקרים. עד עתה הייתם אמורים ליצור קשר עם ג'יילס לקביעת מועד לפגישה אישית. אבקש להבהיר שכל סטודנט זכאי לעד שלוש פגישות בנות עד 40 דקות כל אחת, ולא יותר. הנכם זכאים לתכתובת מיילים עם המנחה ללא הגבלה, אך למנחה שלכם מותר לקרוא עד 1500 מילה שכתבתם ולא יותר. בהצלחה'. אוי לא. אין שום סיכוי שהתזה הזו אי פעם תיכתב. אני חייבת למצוא איזו דרך לדחות את הקץ. 'נ.ב. תלמידים המעונינים לקבל הארכה מתבקשים לשלוח את הטופס שצורף לדפי ההנחיה'.
