אמא: אז מה בעצם סוכן עושה?
אני: עוזר לשחקן לקבל תפקידים.
אמא: הסוכן ישיג לך תפקידים?
אני: לא בדיוק, הוא מציע אותך לאודישנים.
אמא: ולמה שלא תציעי את עצמך?
אני: אני מציעה, אבל הסיכוי יותר גבוה עם סוכן.
אמא: לקבל תפקיד?
אני: לא, לקבל אודישן.
אמא: אז מה בעצם סוכן עושה?
לפני שלושה ימים התקשר אלי אליסטר, חבר בסוכנות 'הבמה המרכזית' כדי להזמין אותי לראיון קבלה עם הסוכנות. "מאוד התרשמנו ממך בהופעת הסיום, אבל אנחנו סוכנות קו-אופ, אז את מבינה שהכל מאד נזיל ואני לא יכול להבטיח כלום", הוא אומר ואני מהנהנת מבלי להבין מילה ממה שהוא אומר. בתור ישראלית, הקשר היחיד שאני מכירה בין קו-אופ וסוכנות תיאטרון הוא שצריך לשלשל מטבע של חמישה שקלים כדי שאפשר יהיה להחליק בתוך עגלה במעברים בסופר.
ובכן, בועידת חירום שהתכנסה אצלי בסלון הסתבר שבאנגליה הסוציאליזם מגיע אפילו לבמות הווסטאנד. אמנם יש בלונדון אלפי סוכנים אבל יש גם מאות אלפי שחקנים. ולכן, בעשורים האחרונים החלו לצוץ יותר ויותר סוכנויות קואפרטיביות: קבוצות של שחקנים שהתאגדו ביחד והחלו לייצג את עצמם כסוכנות לכל דבר ולשלם עמלה מינימלית לתחזוק הסוכנויות.
"נכון, אלה סוכנויות שנחשבות לפחות יוקרתיות", קוסטה נואם פסקת הסבר מרשימה, "הם בעיקר יתהו אם את מתנגשת עם טייפקאסט של אחת השחקניות בסוכנות ואת תאלצי לוותר על יום בשבוע כדי לשבת במשרד - אבל זו עדיין סוכנות, וגם זה משהו". "מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על התחום?", שרה מתעניינת. "תמיד היה חשוב בעיני להתעדכן במה שקורה בתעשייה", קוסטה ממשיך, "וגם בשבוע הבא יש לי ראיון קבלה לסוכנות 'מרכז הבמה'".
אז חוץ מחיבה למשחקי מלים אדיוטים, מה עוד אני צריכה לעשות כדי להתכונן לראיון? חצי מארון הבגדים שלי כבר שוכב על הרצפה ועדיין לא מצאתי בגד הולם. מינה ושרה מציעות שאשפוך גם את תכולת הארון שלהן אם זה רק יישפר את המצב.
מתחת להמולה בדירה מתרחשת תכונה נוספת, חשאית יותר. פתאום המירוץ לקריירה יצא אל העולם הגדול, ואני וחברותיי מתחילות להתחרות זו בזו. כמה שלא נרצה להעמיד פנים שלא - טבלה חשבונית קטנה רושמת כל הזמנה לאודישן, כל ראיון קבלה. לא שאני חושבת שלהשיג סוכן אומר שאאלץ לוותר על חברותיי, אבל מי שמע על שחקנים שבאמת מפרגנים?
ביום הראיון אני מתייצבת בחולצה רנדומלית מול דלת מעופשת בצפון העיר. אם הם יבקשו שאבצע מונולוג מה לבחור? מה עדיף להעדיף קולנוע או תיאטרון? והגיל שלי לנסות להצעיר או לבגר? עוד לפני שאני מספיקה לבחור את תפקיד חיי, נפתחת הדלת ונגלה מולי משרד בגודל מקלחון דחוס בכעשרים שחקנים.
אני מתיישבת על הכסא היחיד שיש ומנסה להפשיר את הקרח בבדיחה "ובכן, כמה נינוח". צחוק מזויף בעשרים אינטונאציות שונות מסביר לי עד כמה טעיתי בהערכת המצב. זהו ראיון קבלה מול עשרים שחקנים מתוסכלים. מבחינתם, במשך חצי השעה הקרובה הם מגלמים סוכן מול קהל שבוי - אני.
"תראי, כסוכנות קו-אופ חשוב לנו שאף אחד מהשחקנים לא ירגיש שדורכים לו על המשבצת כדי שכולם ייזכו לייצוג הולם", אומר צ'רלי תוך כדי שהוא מקפיץ את הכובע שלו עם הגבות. "אבל זו לא צפויה להיות בעיה איתך, עדיין אין לנו מזרח-תיכונית", ממשיכה ורוניקה תוך כדי שהיא מסדרת את המחשוף. "אז עשית שייקספיר?" קוטעת מרי ואני כבר מכחכחת בגרוני כדי לצטט מהצגת הסיום. "כי את יכולה לשכוח משייקספיר בשנתיים הקרובות", היא ממשיכה, "אלא אם את מוכנה לעשות הצגות בבתי ספר".
בהתחלה אני עוד מנסה לענות לשאלות שהם מציגים בפני אבל אחרי כמה דקות אני מוותרת אפילו על הנסיון להסתיר את עיגולי הזיעה על החולצה שמינה השאילה לי. "גם הודית אין לנו עדיין", מציין ארתור שעד עכשיו היה עסוק בקריאת עיתון במשך רוב הפגישה. "תהיה לך בעיה אם נשלח אותך לאודישנים לתפקידים של הודית?". הודית?! לא שיש לי בעיה עם המגזר, אבל מה לי ולהודית?! "לא.. מוכנה.. להיות .. הודית", אני שומעת את מרי משרבטת בטופס שבידה.
בתום הראיון אני מדדה הביתה כדי למצוא את קוסטה רוקד במטבח. "שני!!!! התקבלתי לסוכנות 'מרכז הבמה'!!! יההה בייבי!!! הנה באה התהילה!!" הוא תופס אותי ומקפץ. אחרי כמה שניות של תסכול אני מתחילה לענטז איתו לצלילי דאנס יווני והשמחה שלו מדבקת לגמרי. איזה כיף, קוסטה מצא סוכן.
לאחר מכן, בערב, מגיע המייל המתבקש ובו סירוב מנומס לקבלתי ל'במה המרכזית'. ועדת החירום מתכנסת בשנית. "מי בכלל רוצה סוכן.. ועוד קו-אופ..", שרה מרגיעה. "המחשבה להיות תקועה במשרד יום שלם עם שחקנים אחרים! איזה סיוט!" מינה מנחמת. "בייבי, את עוד תהיי כוכבת", קוסטה חוזה. שחקנים, מי אמר שהם לא יודעים לפרגן?
