הלני: גוד מורנינג שני.
אני: גוד מורנינג אמא של קוסטה.
הלני: יו ברקפסט?
אני: לא, תודה, אני מייק מייסלף קפה וזהו.
הלני: הכנתי לך אומלט, פטאטס, פטה, לחמניות, קציצו..
אני: השעה רבע לשמונה בבוקר.
הלני: אני אשמה שהחלטת לבזבז חצי בוקר במיטה?!
עוד בטרם עברתי ללונדון כדי ללמוד, כשעוד רק ישבתי בתל אביב ודמיינתי איך שנה כזו תראה ידעתי שהשבוע הזה הולך להיות קשה. הופעות הסיום, ההפקות המלאות שאמורות להיות השיא של שנת לימודים אינטנסיבית, הן חוויה מאתגרת בחייו של כל סטודנט למשחק - אבל מי חשב שההתמודדות הגדולה באמת תהיה עם אמא של קוסטה, שותפי לדירה, והרצון שלה להאכיל אותי.
בסוף השבוע האחרון שבט קווקיוטיס נחת בהית'רו והתנחל בדירתנו הצנועה כדי להספיק קצת לונדון לפני שהם ומצלמת הוידיאו המשפחתית צופים ב'סוחר מוונציה' הפקת הסיום של קוסטה. אחרי שעברו את תחנות החובה: ריקון מדפים בהרודס ובהייה שיפוטית בפרתנון במוזיאון הבריטי, אמו היקרה של קוסטה התפנתה למה שחשוב באמת - להוסיף קצת משקל על העצמות של הבן היקיר לה.
למחרת בבוקר כשהתעוררתי מקולות שואב האבק שהלני החזיקה ומכונת הגילוח החשמלית שאביו תפעל, חשבתי לרגע שאני בצילומים לסרט בורקס. למודת ניסיון חמקתי מהבית אפילו בלי כוס קפה, רק כדי לראות ברקע את קוסטה בולס במטבח מאכלים שאמו בישלה בבית והביאה מיוון בקופסאות פלסטיק.
אני מודה שאני יכולה לגלות קצת יותר סבלנות ואמפתיה, אבל אחרי הכל מדובר גם בימים האחרונים לפני הפקת הסיום שלי והחזרות הארוכות, המתח המצטבר ואי הוודאות לקראת התוצאה הסופית גובות את המחיר שלהן. מצד שני, יש גם יתרון ברור למצב - איך שאני אוהבת את המשפחה שלי בהשוואה.
אמא, אבא ואפילו אחותי הגדולה הגיעו כדי לחזות ברגע הגדול. כדי למנוע התמוטטות עצבים כוללת, ומכיוון שיש גבול לכמות המזרונים שדירת סטודנטים יכולה לאכלס, הוחלט ששבט סידר ינום במלון קטן ליד בית הספר. כך יכולתי בסופה של חזרה מאוחרת לזנק לזרועותיהם בשמחה ולמצוא אותם אוחזים בשלושה עותקים של טופס הסברים ומפות ששלחתי במייל מבעוד מועד.
"אמא! אבא! אתם כאן!", אני מחבקת אותם בהתרגשות. מאז הביקור שלי בארץ לא ראיתי אותם. "אני כל כך שמחה שאת בלונדון!", אני מוחצת את אחותי הגדולה. "גם אני!", היא מועכת אותי בחזרה, "יש סייל במארקס אנד ספנסר!".
בהמשך הרחוב ניתן לראות עוד איחוד משפחתי מרגש. שרה, שאמה נחתה הרגע בלונדון לאחר שלא עזבה את קנטאקי מזה 18 שנה, עורכת לה קבלת פנים משלה. "אל תתפתי לספסרים ברחוב! ואל תפני לזרים בשמות חיבה! ואל תלכי עם הפאוץ' הזה, אמא! זה פשוט צועק 'אני תיירת תשדדו אותי!!'". כל אחד מתמודד אחרת עם השמחה שבאיחוד קרובים.
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון בית המלון כדי שכולם יפרקו תיקים ונוכל לשבת לארוחת ערב. אמא שלי פושטת את המעיל שעליה ואומרת "אני לא מבינה למה את מתלוננת תמיד שקר לך. בשביל מה אמרת להביא מעיל בחום הזה?". אני מנסה להסביר להם שמדובר בתופעה נדירה באקלים הלונדוני, אבל מזג האוויר מתנהג כמו הילדים המעצבנים שתמיד עוטים חזות מלאכית כשהאורחים מגיעים. עוד שבוע, בזמן שהם כבר יהיו בארץ ויספרו איך ש"היה ממש נעים בלונדון", בטח יהיה פה מבול.
אחרי חצי שעה כל המזוודות כבר פרוקות, העברית שוב מרגישה לי טבעית על הלשון, וההכרה שכולם פה איתי בלונדון מחלחלת. הגיע הזמן לדבר תכלס. "טוב, הפקות הסיום עולות לשתי הופעות, ולא רציתי לכבול את לוח הזמנים שלכם אז תגידו לי מה אתם מעדיפים להיות בהופעה של רביעי בערב או חמישי בצהרים?". שתיקה.
אמא שלי מכחכחת בגרונה. "שני, אנחנו כאן כדי לראות אותך, לא את חילופי המשמר. אנחנו באים גם להופעה של יום חמישי, וגם להופעה של מחר". מחר?! "כן, ההופעה הראשונה מחר בערב, לא?". שתיקה.
