המנהלת: ברוכות הבאות לתיכון סיינט האבנדאשם
דברה הבמאית: תודה, תודה, אנחנו שמחות להיות כאן.
המנהלת: גם התלמידים מאד נרגשים. לא בכל יום הם זוכים לראות שייקספיר.
דברה: אני מקווה שהפקה פמיניסטית כמו שלנו תיתן השראה לתלמידים - ובעיקר לתלמידות.
המנהלת: מה הקונספט שלך?
דברה: השחקניות מסתובבות על הבמה בחזייה, תחתונים ופאה בלונדינית.
המנהלת: את נורמלית?! בבית ספרנו? ועוד קיצצו להם השנה בתקציב החינוך המיני!
דברה: אה... תחשבי על זה בתור שניים במחיר אחד?
קצת לפני שאנחנו מגיעים לקו הסיום והופעות סוף השנה עולות בפני קהל נרגש של הורים וחברים וקהל אדיש של סוכנים ואנשי תעשייה - מתקיימות 'הופעות בתי הספר'. הצגות הסיום שלנו נלקחות לתיכונים שונים ברחבי לונדון להופעות מול תלמידים.
"זו הזדמנות פז עבורנו", דברה מתדרכת, "אנחנו יכולות לבדוק מול קהל מה עובד ומה לא ולהספיק לשנות לפני שנעלה הצגה רשמית". קצת מצחיק אותי להיות חלק מסל התרבות של מערכת החינוך האנגלית, אבל אחרי הכל זו ההזדמנות היחידה שיש לי לראות תיכון מקומי מבפנים. דברה מאיימת שמדובר באתגר מקצועי לכל דבר. "מדובר בקהל מהסוג הקשה ביותר" היא מזהירה, "אלה לא מבקרים אלה מתבגרים".
הכניסה ל'אולם ההופעות' מגלה שמאחורי הקלעים, הבמה, הקהל, ועמדת הסאונד הם חדר אחד, לא גדול במיוחד, עם וילונות שחורים כדי ליצור אווירה. נו, לפחות אני רואה שגם בלונדון האדירה מגמת תיאטרון נשארת מגמת תיאטרון. אנחנו פורקות ציוד, עורכות חזרה כללית כדי להתאפס על השטח שיש לנו ונושמות עמוק לקראת ההופעה הראשונה.
בלונדון, מסתבר, הבנים והבנות לומדים בנפרד. עדר נערים בני ארבע-עשרה על הורמוניהם ותלבושתם האחידה מתפרץ לחדר ומתיישב בגושים-גושים בהתאם לנבחרות הקריקט. דברה נואמת כמה דברי הסבר על שייקספיר ו'קומדיה של טעויות' ונותנת את הסימן להתחיל.
אחרי קבלת הפנים שהעניקה לנו המנהלת, דברה ערכה את השינוי הראשון: בהתחשב בנפשם הרכה של קהל הצופים, ולמען יוכלו להקשיב גם לטקסט שיוצא מפינו, הוחלט שלא נלבש בהופעות בתי הספר חזייה ותחתונים. אלא - גופייה ומכנסונים. מהרגע הראשון שבו אנחנו מסיטות את הוילון ועולות לבמה מסתמן שגם בגרסה המצונזרת, הקהל שלנו מאד מעריך את התלבושות.
זו אחת הפעמים הראשונות שאנחנו אמורות לצלוח את כל המחזה מתחילתו ועד סופו, אבל נראה שכדי לספק את קהל המתבגרים שלנו אנחנו באמת רק צריכות לעמוד על הבמה והם ימחאו כפיים. ולא שאנחנו לא מתאמצות. זו משימה לא פשוטה לזכור את כל תחלופת הדמויות, התפאורה והסצינות השונות ועדיין לשחק כמו שצריך כשמגיעה שורה שלך במחזה.
באחד הרגעים לורה על סף שבירה. "מי אני עכשיו?" היא מתפרצת למאחורי הקלעים נואשות. היא מגלמת שלוש דמויות שונות לאורך והמטלה לזכור מתי כל אחת מהן נקראת לבמה הופכת למייאשת. "עכשיו את הטבחית", אני לוחשת לה. על רקע גערות הבנים אנחנו שומעות את השורות שמקדימות את כניסת הטבחית. "יהיה בסדר", אני מושיטה לה מערוך. "אל תדאגי", מתבגר מחוצ'קן מסיט קלות את הוילון, וקורץ. תמיד שנאתי תרבות יום א'.
אחרי מאבק לא קל, צלצול פעמון ההפסקה נשמע וההצגה, תודה לאל, מגיעה אל סיומה. הבנים שורקים, אנחנו קדות והמורות מחייכות תוך כדי יצאה ומכריזות "שבניגוד לציפיות הילדים דווקא היו מרותקים והתנהגו למופת".
אנחנו זוכות להפסקת צהרים מקוצרת על הדשא שליד המחששה, במהלכה דברה מחלקת הערות. "אני יודעת שהקהל לא קל, אך תנסו לזכור את הכוח שיש לשייקספיר. תפנו אליהם עם המילים".
אבל אם חשבנו שטבילת האש היתה קשה, הגיעה ההופעה השניה כדי ללמד אותנו כמה טעינו. זוגות זוגות, בהתאם לקליקה, מתיישבות נערות בריטיות בחוסר רצון בולט, עסוקות בלעיסת מסטיק. השורה הראשונה כמעט ריקה לחלוטין. דברה מעודדת אותן להתקרב קצת ונואמת את אותה פסקת פתיחה. האות ניתן, ואנחנו יוצאת כדי לקבל את מטח קריאות הקרב של הנוער הנוכחי.
דממה. לא משנה כמה סלטות נעשה באוויר, בנות תיכון סיינט האבנדאשם לא מעונינות. אף לא צחוק, או גיחוך, או הנהון אמפתי. בדקות הראשונות הן עוד בוחנות אותנו ואת היכולת שלנו להדס בעקבים, אבל אחר כך ניכר שהן רק מחכות שהשיעור יסתיים. באופן מוזר, ההצגה כולה עוברת למצב אוטומט. כאילו ברגע שהבנו שלא נצליח להוציא מהן אות חיים ויתרנו גם על הניסיון ואנחנו סתם מדקלמות. כנראה שלא הפעם נגרום להן להתאהב בשייקספיר.
רגע לפני ההפסקה, בה נוכל להדחיק קצת את כל החוויה הזו, שרה עומדת לבדה על הבמה למונולוג אחרון. "האם אני חיה? בגן עדן? בגיהנום?", שואלת דמותה המבולבלת. "גיהנום!", סוגרת את העניין תלמידה מהשורה האחורית.
