אני: אני צריכה למצוא חיה לדמות שלי.
קוסטה: אני לא חושב שמותר לנו להחזיק כלב בדירה.
אני: לא, לא. חיה שהתכונות שמייחסים לה דומות לתכונות של הדמות שלי.
קוסטה: ואז מה את עושה?
אני: לומדת איך היא זזה, איך היא מגיבה לאחרים וכאלה.
קוטסה: אני לא חושב שמותר לנו להחזיק כלב בדירה.
שבוע חדש מתרגש עלינו והפקות סוף השנה נכנסות לשלב הבא. בהפקת "קומדיה של טעויות", בה אני וחברותיי ננסה בסוף החודש לשעשע את הקהל, הבמאית דברה מבקשת לעבוד איתנו על הדמויות. היא מציעה כל מיני טקטיקות שיעזרו לנו להתקרב אל הדמות שלנו ולהפוך אותה מאסופת שורות לבן אדם אמיתי.
התרגיל הנוכחי הוא "תרגיל חיה". כל אחת מתבקשת למצוא חיה שמזכירה לנו את הדמות שאותה אנחנו מגלמות, ללמוד עליה, ולהגיע לשיעור של מחר מוכנות להתנהג כמו החיה. "זה תרגיל שאמור לשחרר אתכן ממגבלות מחשבתיות שאולי יש לכן על הדמות", מסבירה דברה, "העבודה דרך הגוף תפרוש בפניכם המון אפשרויות חדשות לגלם את הדמות שסתם קריאה בטקסט לא הייתה מגלה".
המגבלה היחידה שהיא מציבה היא לבוא בתור חיה שגם נוכל להיות."תשתדלו למצוא חיה קצת יותר אקטיבית מאמבה או לפחות בעלת יותר מתא אחד. דברה מהרהרת לרגע ומוסיפה, "וגם לא זוחלים. היה מאד עגום לראות תלמיד ששיחק את יאגו בשנה שעברה מעביר יום שלם בניסיון לזחול על הרצפה כנחש ונשאר עם הלשון בחוץ. בקיצור, תבואו עם גפיים.
בערב אני יושבת וקוראת שוב את מה שיש לאדריאנה, הדמות שלי, לומר על העולם. היא נובחת על כולם כל הזמן ודי מעצבנת. פינצ'ר? לא, אני עדיין מחבבת את אדריאנה ולא סובלת את החיה. היא רכושנית וקנאית. חתול? לא, היא לא מגרגרת או פתיינית בשום צורה כך שגם חתול לא יתאים. היא כל הזמן שואגת על מר גורלה. לביאה? זו חיה חזקה מדי, ואדריאנה שלי די חלושס. מה יהיה? בתוך תוכי אני יודעת את התשובה אפילו שאני מסרבת להיכנע לה. כמה שלא אנסה למצוא חיה חלופית לאדריאנה, היא כבר מצאה את חיית המחמד שלה.
ביום למחרת אני מגיעה לכתה כדי לגלות שהבעל שאני כל כך אוהבת הוא חמור ואחותי הצעירה היא פודל. "ומה החיה שאת בחרת?", דברה שואלת את שרה, שמשחקת את אנטיפלוס, התאום שנוחת בעיירה ולא מבין למה כולם מכירים אותו. "ובכן, אני מאד מתלבטת, אבל אני חושבת שבסופו של דבר אני אלך על למור. אמנם נראה לי שחיה בעלת טפרים תהיה יותר הולמת אבל הרגלי החיזור של הלמור לעומת תתי סוגים אחרים במשפחת הקופיים והיכולת שלהם להתרבות בתנאי שטח...". "קוף. מצוין" דברה קוטעת את ההרצאה שנייה לפני ששרה שולפת שקופיות.
"שני? מה החיה שאת בחרת?" המעגל מגיע אלי. אין ברירה, הגיע הזמן לומר את האמת המרה בקול רם. "דרקון". סליחה? "דרקון, אדריאנה היא דרקון". "דרקון זו לא חיה, שני", מתרעמת שרה, "זו המצאה של דיסני". "אבל אפילו בחרתי גזע לדרקון של אדריאנה!". "איזה?", שואלת דברה. "הדרקון של שרק", אני משיבה. עכשיו כבר מינה לא מסתירה את הצחקוק שלה ואני מתחילה לראות דמיון בינה לבין העכברוש שהיא בחרה.
שרה מקפלת את הדפים שלה בעצבים. "איך אנחנו אמורות לעבוד ככה בצורה רצינית, אה?", היא מתרגזת, "אני אפילו לא יודעת איפה למקם את הדרקון ביחס ללמור בשרשרת המזון!". דברה מרגיעה את ההמולה שמאיימת לפרוץ. "אל דאגה. שני יכולה להיות דרקון, אחרי הכל המטרה של התרגיל היא לעזור לכם להתמודד עם הדמות ממקומות פחות שכליים. עכשיו, כולן לרדת על ארבע כמו החיה שבחרתן. אלא אם כן את מעדיפה לעוף, שני".
התרגיל עצמו מרגיש כמו אחת הקלישאות הגדולות של שיעורי משחק. אחרי תהליך דמיון מודרך, חבורה של סטודנטיות למשחק מצווחות וזוחלות על ארבע ברחבי הסטודיו. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי על דמות שגם עפה, גם הולכת וגם נושפת עשן תוך כדי?! פעם בכמה זמן אני גם מחליטה לדלג ברחבי החדר ולשפוך חמתי על החיות האחרות, במיוחד על למור אחד שמסתובב לו בפינה. אחרי רבע שעה אני כבר סחוטה מעייפות. וזה עוד לפני שחקרתי את הזנב שאמור להיות לי.
ככל שהתרגיל מתקדם אנחנו מצמצמות את התנועות החייתיות וחוזרות לתנועה יותר ויותר אנושית. פתאום החיות נהפכות למניירות קטנות של בני אדם ואני רואה איך דרקונית קטנה מתחילה לקנן לי בתוך אדריאנה.
במעגל הסיכום כולנו מסכימות שהתרגיל תרם לנו המון. שרה מגלה שהיא חושבת לעשות אותו שוב פעם רק עם חיה אחרת. "הלמור אמנם נחמד אבל אני חושבת שגמישות הצוואר של קוף העכביש תתאים יותר לדמות שלי מאשר..". "קוף. מצוין", מקדימה דברה את המאוחר.
"אני אשמח לעשות עם שני את התרגיל", שרה מוסיפה, "אם היא תרצה לבחור מחדש חיה שבאמת קיימת". זהו. עד כאן. "מה זאת אומרת משהו שבאמת קיים?!", אני מרגישה את הדם עולה לי לראש. "במשך שלוש שעות אני הייתי עכשיו דרקון לעילא ולעילא! אז מה אם אין סרטים בנשיונל ג'יאוגרפיק על דרקונים?! זו החיה של אדריאנה! והיא טובה יותר מכל שימפנזה שאי פעם תבחרי!!". "טוב. שכנעת אותי", שרה לוחשת, "את יכולה להיות דרקון"."אני שמחה שסוף סוף את מפגינה גמישות מחשבתית", אני מתנשמת. "אולי", משיבה שרה, "אבל בעיקר אני משוכנעת שאת יודעת לירוק אש".
