אמא: אז להזמין כרטיסים לסוף יוני, כן?
אני: כן. ההופעות יהיו בשבוע האחרון של יוני.
אמא: ומה בדיוק אנחנו מגיעים לראות?
אני: את הפקות סוף השנה.
אמא: ומה אתם עושים אחר כך?
אני: אחר כך נגמר.
אמא: מה, כבר?!
כן, כבר. בלי שהרגשתי, מאז שפרקתי את המזוודות כאן עברה אולי רבע שעה- אבל גם שנה אקדמית הספיקה להחליק. התואר השני שלי עומד להגיע אל שיאו של החלק המעשי: הפקות סוף שנה.
למרות השם המטעה, לא מדובר במופע שבו תלמידי הכיתה ידקלמו קטעי מעבר בטון חד-גוני בין קטע מחול לאתנחתא מוסיקלית אל מול חבורת הורים ומצלמות הוידיאו שלהם. אלה אנשי המסלול למחזות-זמר. אנחנו, אנשי המסלול ללימודי משחק קלאסי, מחולקים לשלוש הפקות באורך מלא של האחד והיחיד הרבי וויליאם שייקספיר: 'מקבת', 'הסוחר מוונציה' ו'קומדיה של טעויות'.
שפחתכם הנאמנה נבחרה להפקה כל-נשית של קומדיית חילופי הזהויות האולטימטיבית. שני זוגות של תאומים זהים מופרדים בינקותם עד שאחד מהם יוצא עם עבדו לחפש את החצי השני, וגורם לסדרת בלבולים ואסונות כשהוא מגיע לעיר שבה גר אחיו התאום, מבלי שאלה ידעו אחד על השני.
אני לוהקתי לתפקיד אדריאנה, אשתו של התאום המקומי שבמשך מחזה שלם מוציאה את זעמה על התאום הלא נכון. בהפקה שכולה מורכבת משחקניות, אני מוכרחה להודות שחשתי הקלה די גדולה כשגיליתי שקיבלתי את אחד התפקידים הנשיים היחידים במחזה, וכאילו כדי לוודא שאדריאנה תישאר איתי ישר התחלתי ללמוד את הטקסט שלה בעל פה. "מה, כבר?" נאנחת מינה שלוהקה לתפקיד העבד המקומי. כן, כבר.
התחושה הכללית שהסוף מתקרב בשילוב עם הלחץ מתחילתו של תהליך חזרות 'אמיתי' גורמת לכולם, כרגיל, קצת לאבד את השפיות. עוד לפני החזרה הראשונה, אנחנו מקפידים להעלות היפותזות ולהלחיץ אחד את השני.
"מקבת? עם כל האמונות התפלות שסובבות את המחזה? אנחנו גמורים!", רועדת ג'ס. "קומדיה של טעויות בהפקה שכולה נשים? איזה סוכן יבוא לראות אותנו?!", מתלוננת שרה. "את חושבת שלך יש בעיה?" מזדעק קוסטה, "אנחנו מעלים את הסוחר מוונציה! המחזה האנטישמי של שייקספיר!". נו, ו..? "וכולם יודעים שהסוכנים הכי גדולים בעיר הזאת הם יהודים!", הוא מוכיח שגם לשחקן יש רגשות, ואם צובטים אותנו, אנחנו נכנס להיסטריה חסרת פרופורציות.
השאלה הגדולה שמרחפת מעל המחזות הללו היא עבור מי מדובר בהפקות סוף השנה ועבור מי סוף ההפקות. מי מאיתנו ימשיך לקריירת משחק גם מחוץ לבועה של בית הספר ומי מאיתנו יזכה לראות את במה התיאטרון אך ורק מהצד של הקהל? הפחד שמלווה כל אחד מאיתנו שהוא בקבוצה השנייה מעצים את הרצון שאם כבר מסיימים, אז לסיים בבום. או לפחות בבאנג. או לפחות באיזה זיקוק דינור שנוכל להראות בגאווה להורים שבדיוק מזמינים כרטיס טיסה.
מכיוון ששחקנים אינם ידועים בנטייתם למחשבות חיוביות, אנחנו בעיקר עורכים רשימות של המגרעות הצפויות בכל הפקה. רוב הבנות ב'קומדיה של טעויות' לחוצות מהמחשבה שהן תתרוצצנה על הבמה עם חליפה ושפם מודבק כדי להראות קצת יותר כמו גבר-גבר, אבל אני מה אכפת לי, לפחות אני יודעת שבטח תהיה לי חצאית יפה.
"אני רק רוצה להזהיר אתכן", הבמאית דברה מציגה בעיה טרייה בחזרה הראשונה, "החבורות של מקבת והסוחר מוונציה מתמודדים עם טקסטים עצובים, כך שהם צפויים לחודש שלם של פארטייה. אנחנו? אנחנו בתחילתו של תהליך חזרות לקומדיה. אני צופה שיהיו כאן בעיקר דמעות". לחצי מאיתנו כבר רועד הסנטר. מה כבר? כן, כבר.
שרה נושמת עמוק ומרימה את ידה. "אה... לא שאני לא שמחה להיות מלוהקת בתור האח התאום של נטלי, אבל... אה.. אנחנו בכלל לא דומות". "המממ", עונה דברה כאילו רק עכשיו היא הבחינה שנטלי היא ברונטית בריטית ושרה היא בלונדינית אמריקאית, "אל תדאגו, זו לא תהיה בעיה בהפקה הזו. אחרי הכל, בניגוד אליהן, אתן לפחות באותו גובה", היא מצביעה על מינה שלוהקה כתאומה של קייטלין והיא גבוהה ממנה בראש וחצי.
"איך את באמת מתכוונת לפתור את זה?", שואלת קייטלין בקול רועד, "ואת העובדה שאנחנו נשים ואלה תפקידים גבריים?". "אני מתכוונת לחגוג את היותנו הפקת נשים!", דברה מכריזה. "תאומים לא דומים, נשים שמשחקות גברים, הכל יתגמד כשתעלו לבמה וכולכן חובשות פיאה בלונדינית, חזייה ותחתונים!". מעולם לא חשבתי שהבום יישמע ככה.
