העורכת: אולי תכתבי השבוע על הקשיים בשמירה על קשר עם הארץ?
אני: אבל לא קשה לשמור על קשר מחו"ל.
העורכת: אה, אז את סתם לא מחזירה טלפונים?
אני: 600 מילה אצלך במייל עוד שעה.
באמת שלא קשה לשמור על קשר עם הארץ. למעשה, אם הייתי מתעקשת הייתי יכולה לתחזק את רוב קשריי כמעט באותה התדירות שניהלתי אותם מהארץ.
בעידן האינטרנט של ימינו אדם יכול לחיות שם ולהרגיש כאן אתרים ישראלים, פייסבוק, מיילים, צ'אטים, סקייפ כולם נועדו כדי להקל עליך לדעת ולספר מה נשמע. ועדיין, בחודשים שחלפו מאז שהגעתי ללונדון הקשר שלי עם החברים והמשפחה אולי לא נותק, אבל לבטח לא נשאר אותו הדבר.
בהתחלה ניסיתי לעדכן את כולם במייל קבוצתי על חיי, אבל באופן טבעי התדירות פחתה, או שהמיילים כללו בשורות מרגשות בנוסח "אני בחיים, מאחרת לשיעור, שבוע טוב לכולם".
לאורך הזמן שחלף, והמיילים הוחלפו בצ'אטים, גיליתי שאין מכת מוות לקשר עם חברים כמו המשפט "אז מה חדש? ספרי קצת". אין תשובה לשאלות כאלה. החיים מורכבים מהמתנה לאוטובוסים גם בלונדון ושאלות בנוסח 'מה חדש' או 'איך אצלך' תמיד מייבשות אותי בהעדר כותרת לחיי. בתחילה ניסיתי להשיב מכה במכה ולשאול את אלה שמתעניינים מה חדש אצלם באמת. אחרי שהבדידות היכתה בי, החברים ששרדו עברו לשלב הבא באבולוציה.
סקייפ. מכיוון שכולנו סטודנטים עניים, גם בלונדון וגם בארץ, אין כמו העונג של שיחות סקייפ עם הארץ. ממחשב אל מחשב מתיישבים שני הצדדים בתחושת ניצחון שיחת וידאו עם חו"ל ועוד בחינם! כעבור כחצי שעה שבה אני חובטת את ראשי במסך המחשב, אני מגיעה למסקנה שתמלול רוב השיחה שניהלתי יתמצה במונולוגים של "את שם? התמונה נתקעה. את עדיין שם?" ובתגובה מענה מתכתי משהו שאומר "אנ ני ש . אאאאאאאאת שו אותי?".
לעומת החברים מהארץ, שיכולים לצוף ולהעלם מחיי מתי שיחפצו, המשפחה ואני לא זוכים לפריבילגיה הזו. השלב החביב עלי בדינמיקה המשפחתית החדשה הוא הפולחן השבועי סביב ארוחת שישי המסורתית.
כשגרתי בישראל, המשמעות של שישי בערב הייתה להחליק בשישי אחר הצהריים במדרונות נתיבי איילון עם שק כביסה לכיוון בית הוריי. עכשיו, יש טקס חדש. שעתיים הפרש בין אנגליה לישראל, וההורים מוצאים אותי והחברים מסיימים את שבוע הלימודים והולכים לפאב לדרינק של שישי אחר הצהריים.
אחרי שמשפחת סידר לדורותיה מתיישבת לשולחן, אבי מחייג אלי, ואחר כבוד שם אותי על הרמקול ועושה קידוש. בהתחלה הייתי מתנצלת בנימוס בפני החברים על הטלפון שמחייג באמצע השיחה, יוצאת החוצה ומרימה את הפיינט שלי אל האוויר הריק בכל 'אמן'. עכשיו כבר כל פעם שהטלפון מצלצל, אני משיבה כבוד בכבוד ושמה את המשפחה על הרמקול. כמו שחקנים מיומנים, שיודעים לצקת רגש לכל שורת טקסט, בהינתן הסימן הנכון צורחת מקהלה במבטא בריטי כבד 'שבת שלווווווום!!!!'. אמן.
הסטטוס קוו עם ישראל נשמר עד לאחרונה, עת גיליתי את מנגנון השיחות הזולות בין שתי המדינות. מג'הג'ה ועד מספרי גישה בהנחות פתאום לשוחח עם ישראל עולה לי רק פני או שניים לדקה, ובמחירים כאלה אני לארג'ית.
מעכשיו, כל מה שיקיריי צריכים זה להיות בבית, ואני שומרת על קשר. "אבל אני באמת צריכה לזוז!", נאנחת גולדי כשאני שוב מתקשרת, "הקיש נשרף לי בתנור". "אוי, איך אני מתגעגעת לימים שבהם גרנו באותה דירה והיית מבשלת לי קיש...", אני מפליגה באניית הנוסטלגיה, "למה שלא תקחי אותי למטבח עם הטלפון ותמשיכי לבשל". "אני לא יכולה". "למה לא? עלי! פלאי הטכנולוגיה!". "הטלפון לא מגיע עד למטבח, ואת האלחוטי לקחת כשעזבת את הדירה. אני אכתוב לך במייל איך יצא. ביי!".
"שוב את?", עונה אמא שלי לטלפון. "קח את הילדה", היא מבהירה לי שההתלהבות מהשיחות הזולות לא חוצה את תעלת סואץ. אחרי ההנאה הראשונית מכך שאפשר לדבר בנחת מבלי להסתכל על השעון או להקליד על המחשב, נראה שצפה בעיה חדשה על מה יש לדבר כל כך הרבה?!. אבל לי לא אכפת. "אבא!!!", אני מתרעמת, "אתה לא רוצה לדעת מה שלומי?!?". "אבל אני יודע מה שלומך", הוא משיב בנחת "אני קורא כל שבוע את הטור".
* * *
העורכת: אממ. לא יודעת, קיוויתי שתפתחי את הנושא, שיהיו כמה תובנות.
אני: מה הכוונה?
העורכת: את יודעת, אפילו שבעידן האינטרנט בלה-בלה-בלה זה הרבה יותר קל, אולי בכל זאת יש משהו מעניין להגיד בנושא.
אני: אז מה את אומרת, שהטור משעמם?
העורכת: ומה חדש?
אני: ספרי קצת.
