אני: מה אני?!
גולדי: סליחה?
אני: אם היית צריכה לתאר אותי בשלוש תכונות, איזה היית בוחרת?
גולדי: אוי, אני מתה על השאלונים האלה..
אני: לא, לא! אני צריכה שלוש תכונות מיידיות שלי, ולפיהן לבחור מונולוג שייצג אותי. ואני לא יודעת, מה אני?!?!
גולדי: ובכן, בתור התחלה הייתי הולכת על נודניקית והיסטרית.
אני: אלוהים אדירים, אני אבודה.
גולדי: והרי לך שלוש תכונות.
הכינו את מנועי החרדה זו עונת השואוקייס. סמסטר האביב מסמן עלייה ברמת הלחץ עם השואוקייס - תצוגת תכלית שבית הספר עורך לתלמידים בתור החשיפה הרשמית שלנו לתעשיה - כל הסוכנים והמלהקים בעיר מוזמנים להופעה שבה בסרט נע כל אחד מאיתנו עולה לבמה עם מונולוג או דיאלוג והסוכנים מוזמנים להתרשם ולהזמין מקטלוג. ההנחיות מאד נוקשות שתי דקות למונולוג וארבע דקות לדיאלוג.
כדי לבחור את הטקסט המושלם עבורנו אנחנו מתבקשים למצוא את שלוש התכונות הכי 'מוכרות' שלנו. מכאן ועד להתמוטטות אקזיסטנציאליסטית בנוסח 'מה אני?' הדרך מאד קצרה. בינתיים, מהצקה חוזרת ונשנית לחברים פה, עולה בי בעית זהות קלה. הדבר היחיד שכולם מאוחדים בו הוא שאני אקזוטית. ונכון, מול שורת בריטיות חיוורות וענוגות, גוון העור שלי ללא ספק בולט, אבל מה לעזאזל היה הליהוק שלי אם הייתי מופיעה בישראל? רגילה?!
עם הכותרת 'אקזוטית' אני מתיישבת לבחור מונולוג. בהיותנו המסלול ללימודי משחק קלאסי, מותר לנו לבחור טקסטים רק מתקופות שבהן לא היה חשמל זורם. קליאופטרה של שייקספיר? מבוגרת מדי לטווח גילאי המשחק שלי. נסיכת צרפת בהנרי החמישי? היא מדברת צרפתית במחזה, והסוכנים אנגלים הם. מדיאה? למה לא, מדיאה. "השואוקייס הוא הפסקת הצהריים של הסוכנים. אתם צריכים לשמור על קלילות", נואם ראש החוג מרטין. "בכי לא ירשים פה אף אחד. מטרת העל שלכם היא להוציא מהסוכנים חיוך". וכך הלכה לה גם רוצחת הילדים היווניה.
אולי אני צריכה לעזוב את הקלישאות ולבחור משהו יותר מורכב. אחרי הכל, זו האיכות שקובעת, לא? "בניגוד מוחלט לכל מה שלימדנו אתכם מהיום הראשון בלימודים", מרטין ממשיך לעודד, "אני לא רוצה לשמוע על שום אתגרי משחק או איכויות מורכבות. מבחינתי אתם עולים לבמה עם שלטי ניאון שאומרים לתת מודע של הסוכן קח אותי קח אותי קח אותי". שמישהו ייקח אותי מפה.
לכבוד המאורע, בית הספר מזמין את רשימת הסוכנים והמלהקים שלו, אבל כיתה עם מוטיבציה כמו שלנו לא מסתפקת ברשימה אחת. מכתבים אישיים בתוספת קורות חיים ותמונות הפרופיל נשלחים בהמוניהם לסוכנים ומלהקים. לאנשים כמוני, שבחירת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לוקחת שנים מחיי, כתיבת קורות החיים מביאים את ההיסטריה לשיא חדש. בהתחלה חשבתי שהעסק יהיה קל נתרגם לאנגלית את קורות החיים שלי מישראל ושלום על אנגליה.
ואז ראיתי את הסעיפים שאמורים להופיע בקורות החיים שלי. צבע העיניים, צבע השיער, גוון עור, גובה, מבטא, כישורים. רק נוסיף 'אלבום שהייתי לוקחת לאי בודד' ואני מיד מרגישה באתר שידוכים. לורה מופיעה בספרייה רועדת, אחרי שמרטין גילה לה שאולי בחלומותיה היא בעלת עיני שקד. "חום" הוא פוסק, "מקסימום חום בהיר". היו מתים לרומם את רוחה, אבל כרגע עינייה בעיקר אדומות, וכולנו באותה הסירה.
מבט נוסף בקורות החיים גורם לי לרצות לעלות על מטוס בחזרה הביתה. 'מבנה הגוף'. אלוהים אדירים. פטיט? על סף מטר שמונים אני בטח לא פטיט. רזה? ובכן, אם הייתי הולכת למכון הכושר כל אותן פעמים שהבטחתי לעצמי. בינוני? בינוני. "שני, לא!!" אנה מזדעקת מהמחשב שלידי ומניחה יד החלטית על המקלדת. "שלעולם לא תעזי לכתוב בינוני". למה לא? "תחשבי מה הרמה הבאה אחרי בינוני", היא לוחשת. מה הרמה הבאה? אני במתח. אנה מביטה לצדדים, רוכנת לעברי ומסננת "מלאה..".
זהו, עד כאן, אני מחליטה. לא מסוגלת יותר עם קרנבל השאלות הקיומיות הזה. לא בשביל זה נסעתי ללונדון ללמוד משחק. לפני שאאבד את האומץ אני צועדת לעבר משרדו של מרטין. "יבוא", נוהם קול מאחורי הדלת, ואני נכנסת פנימה בהיסוס. "אה.. אני קצת מתלבטת בנוגע למבנה הגוף שלי... אם לכתוב רזה או בינוני..". מרטין מרים את ראשו "שני, באמת, ממך ציפיתי לקצת יותר", הוא נאנח ושולף עט ונייר, ובהדרת כבוד שלא היתה מביישת הסכם שלום במזרח התיכון משרבט 'מבנה גוף: רזה/בינוני'.
המומה מהגמישות המחשבתית אני מחליטה ללכת עם זה צעד נוסף. "אה.. בנוגע לקאסטינג שלי.. חשבתי אם יש לך רעיונות... פשוט כל מה שהאחרים אומרים לי זה אקזוטית.." "זה מה שאומרים לך האחרים?" הוא מתפלא. "חובבנים". סוף סוף מישהו שמבין אותי. "את לא אקזוטית", הוא קובע, "את סתם זרה".
