העורכת: אז את כותבת טור מיוחד על יום העצמאות?
אני: אה... אוקי...
העורכת: זה לא אמור להיות קשה. אולי תכתבי על 61 דברים שאת מתגעגעת אליהם בארץ?
אני: 61?! זה המון!
העורכת: את מתה מגעגועים אלי, נכון? הנה, כבר ירדת ל- 60.
ובכן, יום עצמאות שמח לכל קוראי יורם לדורותיהם - מקווה שנהניתם בבמה העירונית ושבעתם במנגל. לצערי, אני לא עומדת לספק רשימה מפוארת של הדברים שאי אפשר בלעדיהם בארץ ישראל, אפילו שזה יום ההולדת והכל. ולא שאני לא מתגעגעת. לפעמים אני חולת געגועים לדברים שישנם רק בארץ כמו המשפחה, החברים, ים המלח ומוניות שירות של קו 5. פשוט במקביל, מתגבשת לה גם התחושה שישראל מצליחה להסתנן לתוך חיי הלונדונים במקומות הכי לא צפויים.
אז נכון, שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל בחיי שהאינטונאציה זהה לזו שבארץ כשאני יושבת בסאונה במכון הכושר השכונתי, וכל הנשים העירקיות שמסביבי מבררות אם אני כבר נשואה; או כל פעם שאני מגיעה למשמרת במוזיאון אוף לונדון אני מרגישה קצת בבית כי העיצוב מזכיר לי את מרכזי השירות של אורנג'; שלא לדבר על הנוסטלגיה שמציפה אותי אם אני רואה מישהו מחפש חנייה. האם זה אומר שאני מתחילה ליצור לי בית כאן או שפשוט כל התכונות שיצרו לי בית בישראל הן לא כל כך ייחודיות כמו שחשבתי?
אני חולקת את המחשבות עם החברים כשאני מגיעה לברביקיו אצל אלכס. לא, זהו לא מנגל לציון יום העצמאות, אפילו שההשוואה מתבקשת. הסיבה למפגש המקומי היא המבחן בקרבות במה.
אתם מבינים, בזמן שבתי הספר בארץ התכוננו למרתון 'טקסי החולצה הלבנה', כאן בממלכה הבריטית נפתח סמסטר האביב עם מועדי ב' בקורס למכות מסוגננות.
שפחתכם הנאמנה, תודה לאל, עברה את הבחינה כבר במועד הראשון (עם מדליית זהב! לקוראינו שהם אמא שלי), אבל טובי בנינו ובנותינו נאלצו לכתת את רגליהם לסבב נוסף בזמן שאני יושבת בצד וקוראת "וואו, אתם ממש גרועים!", בטון תומך.
הבחינה עצמה היא דו קרב מתואם מראש שמתחיל בסיף ומסתיים במכות אגרסיביות, ובין לבין זורקים כמה שורות חינניות מסצינה מפורסמת. למרות התחנונים, המורה לא הסכימה שנאמר שוב ושוב את אותה השורה מ'הנסיכה הקסומה' ובאופן מפתיע המליצה במקום זה על 'אילוף הסוררת'. בהתחלה הכל היה נראה מבטיח, אבל אחרי שמינה הוציאה עין לפודל מזדמן כשהתאמנה בפארק ולורה העיפה את הפגיון שלה לעבר הבוחן, הוחלט שכדי שכולם יישארו בחיים עד מועד ב', עדיף להעביר את האימונים לחצר של אלכס, כל עוד שתיהן תתרחקנה מהשיפודים.
החזרות האינטנסיביות על הדשא מבדרות בהחלט, במיוחד אחרי שקוסטה וג'יימס מגיעים עם נחישות מיליטריסטית ומחלקים לכולם מקלות במבוק בתור חרבות.
מצד שני, אני מתחילה לתהות אם לא הייתי אמורה לבלות את ערב יום העצמאות באחת מהמסיבות שזרמו למייל שלי מטעם הקהילה המקומית. "מוזיקה ישראלית מעולה עם שני די ג'ייז ישראלים מעולים! אוכל ישראלי אמיתי שיבשלו שפים ישראלים מישראל! גולדסטאר ומכבי בכמויות! קוד לבוש כחול לבן!!!!". אין ספק, אם בליל הסדר רק רציתי להיות בישראל עם המשפחה, הפעם אני מעדיפה להתחמק מחרב מתעופפת מאשר מפטיש פלסטיק.
"תגיד, אתה חושב שיש משהו שונה באופן מהותי בברביקיו הבריטי מאשר במדינות אחרות?" אני מנסה לגרד כמה תובנות אנתרפולוגיות מאלכס. "מאיפה לי", הוא מושיט לי המבורגר, "אני ארגנטינאי". אוף, אני נאנחת, והתסכול גואה בי כאילו אני מנסה לאחל משהו למדינת ישראל ולא יודעת מה לכתוב על כרטיס הברכה. עדיף לוותר ולהתרכז בקוטסה וג'יימס נלחמים בדממת אלחוט.
זוגות זוגות, חבריי, שיבורכו, מתרגלים תימרונים כושלים בסיף עם מקלות במבוק ומנסים להבין מי בעצם תוקף ומי מותקף, כדי להתאים את קריאות הקרב. וכך, ישובה על כסא, לועסת קציצה, ומתבוננת במופע האורקולי שלפניי פתאום הבנתי. אני יודעת מה קורה רק בארץ לכבוד יום העצמאות ואף תחליף לונדוני לא ייספק אותי במקומו. יא אללה, איך שאני מתגעגעת לשורת הדגלנים.
