שלמה: תגידי, מה את עושה לליל הסדר?
אני: האמת, עוד לא התאפסתי על עצמי.
שלמה: כי מואיז ואני חשבנו לעשות סדר חברים, איך נשמע לך?
אני: מהמם! מה תרצו שאתרום?
שלמה: אההה... את הסלון שלך?
וככה יצא ששתיים עשרה קיבות הגיעו לליל הסדר אצלי, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהסיר הכי גדול שיש לי בקושי מכין פסטה לשלושה שותפים. לא נורא, אמרתי לעצמי בעודי מוזגת מרק לקופסאות פלסטיק כדי שאוכל להשתמש בסיר להכנת צלי בקר, עוד מעט שלמה יבוא ואיתו חצי מהמטבח שלו. "הבאנו הכל אבל שכחנו את הסיר בבית. יש לך איזה כלי שאני אוכל להשתמש בו להכנת הצימעס?". שלמה הגיע.
תוך זמן קצר אנחנו מגבשים תוכנית פעולה שבה האורז הפרסי מבושל בשני סירים קטנים, הצלי הופך לבקר עם תפוחי אדמה בתנור והצימעס יחכה לתורו אחרי העוף. תודות ליכולת האלתור והיעילות המרשימה שלנו אנחנו פותחים בקבוק יין ומוזגים כוס לכל שף. באמת שאני לא מבינה למה עושים מליל הסדר כזה ביג דיל כל שנה.
אנדרסון, בן זוגו של שלמה, מגיח מהסלון עם הבשורה שמואיז מצונן ומבטל את הגעתו. "מואיז לא מגיע?! אבל מי יביא את החרוסת? את הכבד הקצוץ? את הכסאות?", אנחנו משתנקים. "הם מוסרים לך החלמה מהירה" אנדרסון משיב לטלפון בדיפלומטיות בזמן שהמטבח עובר לנוהל חירום ולהתמוטטות עצבים קולקטיבית. אנדרסון, ששב מהסופר עם כבד קצוץ, מוצא אותנו רבים בכזה להט שהוא מתחיל לקנא. "אל תדאג", אני מרגיעה אותו, "זו מסורת יהודית עתיקה לריב בערב החג. לכן אנחנו קוראים את ההגדה כדי שיהיה במה למלא את השתיקות המתוחות".
לקראת ערב מגיעים המסובים לארוחת החג המפוארת של שלמה ושלי: בגזרה הישראלית - אודי ואורלי, שמבקרים בלונדון עם בתם התינוקת אלמה, בגזרה היהודית בן. בגזרת השיקסע נטלי, בת זוגו של בן. בגזרת הגויים המתעניינים אנדרסון, מגדה, ויקטור ניקו וקוסטה, שעמל בימים אלה על דמותו של שיילוק מ"הסוחר מוונציה" ולכן התייצב בסלון עם כיפה, נישק את 'אחיו היהודים' על כל לחי וברך אותנו בשבת שלום.
הבעיה האמיתית מתגלה כשמסתבר שעם כל הרצון הטוב לקרוא בהגדה, לא באמת נוכל להתעמק בדבריו של רבי טרפון, כי אנחנו שניים עשר איש והגדה אחת. אמנם, היא מכילה תרגום לאנגלית, ועדיין יהיה קשה לשמור על תשומת הלב של הקהל. בהתחלה עוד ניסינו להעביר את ההגדה בסבב ולתת לכל קורא פסקה. "זו מסורת יהודית עתיקה" אני מסבירה לחברים. "תחפשו תושב"ע בגוגל".
אודי ואורלי, מיומנים בהלכות החג הישראליות, הקריאו במהירות השיא את החלק שלהם וחזרו לנשנש מצות בנימוס. מגדה ניסתה לחלוק בנטל, אבל התקשתה להתעמק בטקסט כשויקטור יושב על ברכיה, בהעדר מספיק כסאות. בן דרדר את העניינים עוד יותר כשנאם שהיהדות היא בעצם ערש הסוציאליזם. אני מצידי פרשתי למטבח כדי לחמם במיקרו את קופסות הפלסטיק עם המרק והחלטתי ששנה הבאה נסתפק בכך שהערב יהיה ברוח ההגדה וכל אורח פשוט יכין אנקדוטה חסרת פואנטה שלא נגמרת במשך שעות.
כשחזרתי לסלון המצב לא היה טוב בהרבה. מסתבר שזה תורו של קוטסה. כמו כל יהודי מסורתי הוא הושיט לניקו מצלמת וידיאו פועלת, השתיק את הנוכחים, נעמד במרכז החדר והחל לנאום כאילו היה מינימום באמפי קיסריה.
נכון שכל ארוחה משפחתית איננה שלמה בלי קלפטע רשמית, אבל האמת היא שהודיתי בלבי כשההגדה הגיעה לידיה של נטלי, והיא סגרה את הספר בהחלטיות ואמרה "אוכלים?".
זמזום עדין של "תעבירי לי את העוף, בבקשה" ו"יש עוד תפוחי אדמה?" גורם לשלמה ולי להשמין מנחת. זמן לא רב אחר כך ואחד עשר בוגרים פלוס תינוקת אחת שרועים מנומנמים כדי לעכל את הררי המזון ששאבו אל קירבם.
כמו כל מארחת טובה, בשלב הזה בעיקר חיכיתי שכולם ילכו. כמה עוד אפשר להמציא מחדש את היהדות בשביל האורחים? "חבר'ה! מה נהיה?" קוסטה מעורר את הערימה האנושית. "יש לנו עוד שירים! ומזמורים! ואני למדתי את המונולוג 'אחד מי יודע' בעל פה!". אלוהים אדירים, לא עמלנו מספיק בערב החג הזה? "תיכף נשיר, קוסטה" ממלמל שלמה מהפינה "אבל קודם האורחים צריכים לשטוף את הכלים של הארוחה". "באמת?", הוא שואל בחשדנות. "בטח בטח", אני עונה, "תעשה חיפוש על 'ורחץ'. זו מסורת יהודית עתיקה".
