גולדי: אז איך המרגש בארץ?
אני: בסדר. קצת מוזר.
גולדי: מה מוזר?
אני: הכל. לפרקים אני לא בטוחה אם אני כאן או בלונדון.
גולדי: ואת מרגישה כאילו את צריכה להמשיך להתנהג כאילו את בלונדון?
אני: למה את שואלת?
גולדי: כי את מתכתבת איתי במייל במקום לקרוא לי מהמטבח.
אז אני בארץ. זאת אומרת, הייתי בארץ. עכשיו אני כבר על המטוס בדרך חזרה אחרי ביקור ראשון מאז שעזבתי לטובת לימודים בלונדון. היה לי שבוע להשלים פערים, לפגוש חברים, לבלות זמן עם המשפחה, לעשות סידורים, לבקר בכל האתרים המקומיים-לשעבר שלי, להשתזף, לקנות מתנות לחברים בלונדון ולאכול חומוס. בסופו של דבר הספקתי הכל - חוץ מהחומוס. לא משנה כמה סלטות באוויר עשיתי עם לוחות הזמנים, בסוף השיננית ניצחה את המסבחה.
בזמנו, כשהחלטתי שהביקור הראשון יארך שבוע בלבד, חשבתי שזה רעיון גאוני - הרי במשך שבוע ממילא לא יהיה לי זמן להספיק כלום וכך אוכל לעשות רק את מה שאני רוצה, כולל רביצות ארוכות בבתי קפה, גיחה ליומיים לים המלח, ושיחות נפש משמעותיות עם חברי משכבר הימים שבהם אהרהר על עתידי לאן. ובכן, לא כל עוד שבוע מכיל שבעה ימים בלבד.
רגע אחרי שנחתתי ופרקתי את המתנות אצל ההורים, כבר הייתי בדרכי למסע דילוגים במזרח התיכון. כולם רוצים לראות את הקרקס הבריטי הנודד - חברים, מקומות עבודה לשעבר, קרובי משפחה - וכולם פנויים בדיוק באותן שעתיים. "איזה יופי שאת בארץ! כמה שהתגעגעתי אליך" הם אומרים, וכל אחד מקבל "גם אני התגעגעתי!" בתוספת חיבוק ונשיקה. ובאמת התגעגעתי, ואני שמחה לראות אותם, אבל בסדר היום העמוס שלי, משמעות החיים תאלץ להסתפק באנקדוטה מתוזמנת ומנות ביס לבליעה בדרך למפגש הבא.
לעומת הקדחתנות שבה אני מסמנת וי לאורך היום, בנקודות שגודרו מראש כזמנים משפחתיים הזמן נע בצורה אחרת. שבוע אני בארץ. שבעה ימים שבהם אני אמורה למצות את החיים שאליהם התגעגעתי עד לשד עצמותיי, אז איך לעזאזל קרה שאני יושבת עם ההורים שלי במטבח, רואה את הערוץ הראשון ואוכלת ביגלה?! למה תחת קדושת 'זמן משפחה' אני בקו אופ עושה קניות לליל סדר עם אמא שלי?! "איזה יופי שאת בארץ", היא אומרת, "תעמדי בתור לדגים".
אבל הדבר שהכי תסכל אותי בביקור הזה היה המטלות. כשהזמן כל כך דחוס, לבזבז אותו על רכישת נייד ישראלי חדש במקום זה שנגנב לי, נראה פתאום ממש מיותר. בהיותי יעילה שכמותי, ניצלתי את התור בעמדת שירות הלקוחות של חברת הסלולר כדי לנהל שני מפגשים חברתיים ולתאם שיננית. עוד מעט תגמר החופשה הזו ואוכל לנוח קצת.
בערב האחרון גולדי מתלווה אלי לפאב נכון, לפגישה עם חברים. "לאן את ממהרת כל כך?" היא עוצרת אותי באמצע הריצה. "אני מקווה להספיק אחרי הארמדילו עוד שני דרינקים ושיחת טלפון-שבמקום-מפגש ביניהם". "את נורמלית?", היא שואלת, "תגידי, מתי תספיקי לעכל את הביקור הזה?". "לעכל? למי יש זמן? יש לי יותר מדי סעיפים למחוק מרשימת המטלות שהכנתי".
"שני, תעצרי" היא נעמדת, "לא היית כאן חצי שנה. זה הביקור הראשון. את לא רוצה גם לשמור למזכרת משהו מכל הסעיפים שאת מוחקת?". אני מגבירה קצב שוב כדי לאותת שהשיחה נגמרה. גולדי צודקת, אבל רק עכשיו אני מרשה לעצמי לעכל גם את זה.
נחתנו. החיים בישראל אחרי 'הוריקן שני' בטח כבר שבו למסלולם בזמן שאני נותרתי עם תחושת החצמה קלה מהביקור.
בדרך למכס אני מדליקה את הניידים, הישראלי והמקומי, שהם ואני נתרגל לאזור החיוג החדש. מיפ מיפ. "הטלפון שלך ברשת זרה תעריפים יכולים להשתנות.." מחק הודעה. אני יודעת, אני באנגליה. שוב לחשוב באנגלית; שוב ללבוש סוודר ומעיל; שוב געגועים. מיפ מיפ. "ברוכה הבאה ללונדון! שיחות בזול לארץ..." מחק הודעה. הבנתי את המסר! שוב כאן זה שם ושם זה כאן. לא צריך לדרוך על יבלות. מיפ מיפ. מה?! רוצים שאבכה כאן באמצע הית'רו?! "בדיוק סיימתי צלחת מסחבה. לא אותו הטעם בלעדייך. גולדי". לשמור הודעה? לשמור.
