אמא: מתי את באה לבקר?
אני: הייתי מתה להגיע אבל אני פשוט נורא עמוסה.
אחותי: אבל בדיוק התחילה לך חופשת האביב.
אני: כן, אבל זו לא החלטה של מעכשיו לעכשיו, צריך להתארגן על תאריכים ו...
אמא: תכווני לאזור פסח.
אבא: אני אשלח לך זמני טיסות אופציונליים.
אחותי: אני אשלח לך את המידות שלי.
עם יד על הלב, אני מתה מגעגועים הביתה. עוד סמסטר נגמר, ובמקביל לתחושה המפחידה שהסוף אוטוטו מתקרב, מתגנבת גם ההכרה שאני כבר בלונדון יותר משבוע-שבועיים, והזמן הפנוי שפתאום נחת עלי גם משחרר את שריר הגעגועים.
לונדון דווקא בשיא יופייה בימים אלה. קרני שמש ביישניות מתחילות לצאת מבין הבניינים, השדרות הרחבות מתחילות לפרוח, וחבורות חבורות ישובים הלונדונים על הדשא בפארקים, מתחרדנים ונהנים. זאת אומרת, עד שאני מחליטה להרוס את המצב רוח.
"שמש? אתם האנגלים לא יודעים מה זה שמש", אני נוחרת בבוז וג'ס מחזירה בבושה את משקפי השמש לתיק. "מתי ילמדו כאן להכין קפה?", אני נאנחת ופוצחת בנאום על גדולת המזרח התיכון.
בהעדר משקפי שמש החברים אפילו לא מסתירים את מבטי המרמור ואני מבינה שאמפתיה לא אקבל מהם ופונה לחלוק את התחושות עם החברים מהארץ.
"איך הם יכולים להגיד שחם אם אנחנו עדיין מסתובבים עם מעיל? הם פשוט לא מכירים את התחושה המהממת של לשבת בבית הקפה תל אביבי ביום אביב נעים" אני מסבירה לחברתי גולדי.
"אביב? מה זה אביב בדיוק?" גולדי מרסקת לי את הפנטזיה. "כבר שכחת שאת באה ממדינה שבה הדבר היחיד שיותר היפותטי מאביב הוא הסתיו?! שני, כשישבת בשמש בבית הקפה המקומי שלך בתל אביב, היית מתלוננת על זה שאין מקום במזגן וחולמת על לונדון". "אבל הקפה היה קפה!", אני מנסה. "שני, פקקים פה, מלחמה פה, מיתון פה וחיים פה", היא מסכמת באופטימיות, "לשנוא או לאהוב את ישראל כמו בגלויה, רק מוכיח שלא היית כאן זמן מה. תיכף תגידי שהישראליות אקזוטיות".
לאחר שהצלחתי באותה פעולה לנכר גם את חברי כאן וגם את חברי שם אני עוד פחות סגורה על המיקום שהייתי רוצה לקרוא לו 'כאן' בימים אלה. הנזיפה של גולדי כמעט ומשכנעת אותי שאני חייבת להימנע מביקור בארץ אבל רשימת הטיסות שההורים שולחים לי דווקא מעוררת את החשק. בסוף, גיחה מקרית לשכונת הנדן היא שמכריעה את הכף.
שישי בצהרים ואני לא היחידה שעושה סידורים בעיר. אם חשבתי בזמנו שהשכונה היהודית גולדרס גרין היא הפתח תקווה של לונדון, מסתבר שכמה תחנות אחר כך האוטובוס מביא עמו את בני ברק הבריטית. במעלה ציר ז'בוטינסקי האנגלי, אמהות צעירות מעמיסות על העגלות חלות לשבת, פועלים תאילנדים אוכלים נודלס גלאט כושר ותחפושות מפורים נמכרות בחצי מחיר.
המבצעים שבחלון ממלאים אותי חרדות. אני לא יכולה לבקר לכמה זמן אבוא? את מי אספיק לפגוש בביקור? מה אביא? כמה מעילים לארוז לשבוע בארץ? איזו מתנה אקנה לאחיינית שלי? אלוהים אדירים, אני פתאום קולטת: אני הדודה מחו"ל. ממתי נהייתי הדודה מחו"ל? מה עוד השתנה בי שפתאום יראו עלי? נהפכתי לשחקנית מעצבנת? נהיה לי מבטא? והכי חשוב שמנתי? רזיתי?
אני נוטשת את החנות ובורחת לתוך מאפייה רנדומלית. 'פרווה! פרווה! פרווה!' מקדמים בגאווה השלטים שמעל המאפים בחנות ואני מאטה את הצעדים לכיוון הרוגעלך. "בעל הבית! תשים לי על החשבון?", מישהו צועק בעברית לעבר הקופה, ובדקה אני חוסכת לי ארבע שעות טיסה. בשביל מה לנסוע לישראל? מסתבר שהכל כבר כאן, בהנדן. טניטה טיקרם מהרמקולים משכנעת אותי סופית לסיים את המאפה שלי בחוץ ולשלוח גלוית 'חג שמח' ארצה.
נהג עוצר לידי בחריקת בלמים וצופר. מה?! מה עכשיו? גם נוהגים כאן כמו בארץ? המצב חמור משחשבתי. מסתבר שהנהג שצופר לו משום מקום באמצע הרחוב הוא רמי, ששרת איתי בצבא לפני כמה שנים טובות.
"שני?! מה את עושה בלונדון! איזה עולם קטן! גם את גרה בשכונה? איזה מאמם פה, לא? כמה שנים לא ראיתי אותך, יו! רגע, במיסטר בורקס כבר ביקרת? אני חבר של הבעלבית, נארגן לך הנחה! את חייבת לבוא גם בשישי הבא! באבט השכנה שלי, בלגית אבל יהודיה כשרה, עושה ג'חנון לשבת בבוקר, יהיה פיצוץ! חבר יש לך? נארגן גם בחור שיהיה מעניין! שישי הבא אני אוסף אותך, בלי לא ובלי אבל, מה הטלפון שלך שאשלח לך תזכורת? אוי את גם חייבת להוסיף אותי בפייסבוק!". אני בולעת באיטיות את הביס האחרון ומעכלת איך יראה סוף השבוע הבא. "הייתי מתה לבוא, רמי, אבל אני נוסעת לביקור מולדת".
