גולדי: איך מתקדמת העבודה על ריצ'רד השלישי?
אני: זוועה! אני לא מצליחה להתחבר לדמות שלו.
גולדי: מה הבעיה?
אני: שהוא מפלצת, רוצח, מניפולטור ואחת הנבלות הגרועות ביקום.
גולדי: מין רשע אולטימטיבי?
אני: זה יותר מסובך כי הקהל עדיין אמור לחבב אותו.
גולדי: כן, באמת תמיד הייתה לך בעיה להתחבב על אנשים.
אוטוטו הסמסטר יגמר ואנחנו ניבחן על הפקות מקוצרות של מחזות קלאסיים. ההופעה של 'ריצ'רד השלישי' כבר בדלת ואני מחפשת נואשות את ריצ'רד שלי. בהיותנו גרסת סטודנטים הזויה של המחזה, דנקן, לי ואנוכי מגלמים שלושתנו את ריצ'רד בשלבים שונים לאורך העלילה, וכולנו בשלבים שונים של היסטריה.
בכל פעם שאני חושבת על האישיות שאני אמורה לגלם אני חווה התמוטטות עצבים קלה מהנסיון למצוא בתוכי איזה ריצ'רד פנימי, אז רוב הזמן אני פשוט מתעלת את החרדות לחיפוש נואש אחר מציאת נכות לריצ'רד.
במחזה גיבורנו מתואר כבעל גיבנת, אבל אנחנו קיבלנו חופש לבחור לו נכות כלבבנו והלן הבמאית רוצה שכל אחד יגבש לעצמו ריצ'רד מובחן עם נכות משלו. בזמן שאני מנסה כל מיני צליעות למינהן, מתעוררת בעיה כשגם דנקן וגם לי הולכים על נכות ביד.
"אולי גם את תלכי על נכות ביד ופשוט תהיה לכל הריצ'רדים אותה נכות?" מציעה נטלי, שמגלמת את האמא של כולנו. "מה פתאום אותה נכות?!" דנקן מתפרץ. "את עיוורת? אנחנו לגמרי שונים! לריצ'רד שלי יש זרוע עצלה ולריצ'רד של לי אצבעות כף היד משותקות!". "ברור, איך לא הבחנתי" נטלי מחייכת חיוך אמהי ולוחשת אלי "הם שמו לב ששניהם פשוט תוקעים את היד לכיס ולא מוציאים אותה עד סוף ההופעה?".
אחרי התייעצות עם המשפחה על נכויות אפשריות, אני פוסלת את ההצעה של אמא להצהרה פוליטית שאף אחד לא יבין ("מה הבעיה ברטייה?! ככה גם תחסכי בעדשות!"), וההצעה של אחותי לריצ'רד חירש נכשלת חרוצות אחרי שלא עניתי לדמויות והלן עצרה את החזרה ודאגה שמא שכחתי את הטקסט.
הזמן עובר ולא ריצ'רד ולא הנכויות השונות מרגישים נכון. במאמצי להתחמק מלהבין את הפסיכוזה של נבל אמיתי עברתי את כל הקשת הרפואית כולל אסתמה, גמדות וכסא גלגלים, אך מזור אין.
"באמת שכחתי לשאול אותך", הלן פונה אלי באחת החזרת "את גבר או אישה?". "סליחה?!", "לי זה לא משנה, אבל מכיוון שאת אשה שמגלמת דמות של גבר צריך לקבל מין החלטה רשמית למקרה שהבוחנים האחרים ישאלו האם את מגלמת את ריצ'רד כגבר או כאשה". היות שבמצבי החרד אין לי גם זמן לעבוד על משחקי מגדר וההפקה הזו ממילא איבדה כל קשר למציאות, אני בוחרת באשה. "מעולה!" אומרת הלן. "אולי זו תהיה הנכות שלך?". יד משותקת אם כך.
בערב אנחנו יושבים בפאב ואני מחליטה לתת צ'אנס לעניין הנכות עם היד. בהיותי שמאלית אני קובעת שלמשך הערב יד ימין תנוח ענוגות בחיקי בזמן שאני לוגמת בירה עם יד שמאל. חוץ מהעדר היכולת לשוחח בטלפון ולקחת שלוק בו זמנית העסק נראה לי די פשוט. יד אחת, מה הביג דיל.
שעה לאחר מכן אני מגלה את גודלו של הדיל כשלוקח לי שנה להתארגן בשירותים. עם כל הכבוד לאומנות המשחק, שירותים של פאב זה עניין של להיות או לא להיות, אז זמנית אני מוותרת על השיתוק ושוטפת ידיים כמו גדולה. לפחות באותה הזדמנות גיליתי כוח עליון של היד המשותקת שלי היכולת לגרום לבחורה שלידי התקף לב.
הגיע הזמן ללכת הביתה ואני מטילה את היד המשותקת שלי מתחת למעיל. בדרך לתחנה, בשביל שיהיה לי מבחר להתלבט בו בבית, אני מחזירה גם את הצליעה החיננית לרפרטואר. אני לא מצליחה לסדר את הצווארון של המעיל כמו שצריך עם יד אחת ומחליטה להשאיר את הצוואר במין עקמומיות קלה קדימה, אם כבר מתנסים.
כדי שלא אשכח את הנכויות שקבעתי ואעשה בושות, אני ממלמלת לעצמי כל הזמן בעברית את המגבלות הפיזיות שקבעתי לעצמי. וכך, עד שאני מתיישבת בקרון אני נראית כמו האנשים שתמיד היו מתיישבים לידי בתור לבדיקת דם בקופת חולים.
במשך כמה תחנות עד לשכונה שלי אני יושבת כפופה בקרון העמוס ולא עושה הרבה. זה עדיין מספיק לכל הנוכחים להגניב מבטים פעם בכמה שניות כדי לנסות להבין מה מתרחש ביד שאני מסתירה מתחת למעיל. אני מתאפקת שלא לחייך למראה המבט המבויש שיש להם כשאני תופסת אותם מסתכלים. הגענו לתחנה שלי. עכשיו אני כבר לא יכולה להזדקף פתאום, ובצליעה איטית אני גוררת את עצמי החוצה בזמן שכולם מסביבי ממהרים לפנות לי את הדרך בלי מילה.
פרץ רוח לונדונית מקדם את פניי בכניסה לתחנה ולפני שאני קולטת מה קורה המעיל מתעופף מעבר לכתף הימנית שלי. לרגע אני כמעט והורסת את הכל עם תנועת יד אוטומטית להחזיר את המעיל, אבל מצליחה להחניק את האינסטינקט ברגע האחרון. אני נאנחת ומניחה את התיק על הרצפה כדי לסדר את עצמי.
הקבוצה שלידי מנצלת את ההזדמנות שהמעיל החשוף מעניק ומנסה לתפוס כמה שיותר מהנכות שלי לפני שאסתיר אותה שוב. אפילו שהם למעשה רואים גוף רגיל של בחורה, רק קצת כפוף, אני מרגישה את המבטים המזועזעים סביבי מתענגים על הסקנדל הזעיר.
אחת מהם שואלת בחיוך מנומס אם אני זקוקה לעזרה עם המעיל. היא מרימה את התיק שלי מהרצפה ומנסה לקלוט עוד כמה שבבי גוף מהזווית החדשה. אני מחזירה את המעיל לקדמותו, לוקחת את התיק ובחיוך מנומס מקפידה לדרוך עליה תוך שאני צולעת לדרכי. אני חושבת שמצאתי את הנבל שלי.
