גולדי: אז איזו הפקה אתם מעלים בסמסטר הנוכחי?
אני: ריצ'רד השלישי.
גולדי: ומה התפקיד שקיבלת?
אני: ריצ'רד.
גולדי: וואו, קיבלת את התפקיד הראשי!
אני: לא בדיוק. זו מין הפקה אקספרמינטלית אז יש שלושה ריצ'רדים שמתחלפים לאורך הצגה.
גולדי: ואיזה ריצ'רד את?
אני: השלישי.
מי היה מאמין, אבל שוב ניחוחות סוף סמסטר באוויר. אמנם עוד נותרו כמה שבועות אבל התכונה רבה לקראת הפקות אמצע השנה מעין הופעות פנימיות בקנה מידה שיכין אותנו למחזה מלא ברבעון הבא. הכיתה שוב מעורבלת לקבוצות חדשות שירכיבו את הלהקה לכל הפקה. ארבעה מחזות קלאסיים יקוצצו למנות ביס של חצי שעה כל אחד, וארבעה מורים/במאים ינהיגו את הקבוצות.
אני, כאל פאצ'ינו לפניי, מצאתי את עצמי בחשש לקראת שבועיים רצופים בחדר סגור בהפקה של 'ריצ'רד השלישי'. כבר במפגש הראשון, הבמאית הלן מציעה שקודם ננקה את האנרגיות בחלל החזרות ומריצה אותנו במשך עשרים דקות בחדר.
מעגל הפתיחה שנערך לאחר מכן היה ללא ספק אחד התמציתיים שחוויתי מימי, ולו רק כי כולם העדיפו להסדיר נשימה מאשר לשתף בציפיות. בהפסקת השתייה אני נתקלת בג'ס חבושה בבארט צועדת במדרגות. מסתבר שההפקה של ראסין נשלחה הביתה לראות קצת קולנוע צרפתי כדי לספוג אווירה. אני סופגת את הזיעה וחוזרת לחלל החזרות קצת פחות מטוהרת.
בסוף השבוע אנחנו מקבלים את התפקידים ולרגע מרחף פוטנציאל קנאה ויריבות באוויר. כדי להציל את ההפקה, אנחנו פונים לנתיב שייאחד את כולנו להתלונן על הבמאית.
"שמעתי שהיא המנהלת האומנותית של להקת פרינג' שמעלה מחזות בחללים לא קונבנציונלים, אתם חושבים שהיא תכריח אותנו לעשות חזרות ברחוב?", תורם לי לדיון; "זה מחזה עם פוליטיקה כה סבוכה ומפותלת! איך היא חושבת שתשמור על ההגיון עם הקיצוץ שלה?", אני מלבה; "שמעתי שבהפקה של 'מידה כנגד מידה' הבמאי מנתח כל שורה בטקסט בשלוש שיטות שונות אנחנו נחוויר לעומתם!", מאדים דנקן.
כאילו כדי להוכיח לנו שאנחנו צודקים, ביום למחרת הלן מעדכנת אותנו איך היא מתכננת להתמודד עם האתגר של כיווץ מחזה של שלוש שעות וחצי לשלושים דקות היא תציג את המחזה מהסוף להתחלה. מה שכן, בין סצינה לסצינה יהיו קטעי אנסמבל קצרים שבהם נטיח אחד בשני את מיטב הקללות מהמחזה. ויהיו גם רקיעות רגליים, שהיא תשמח אם הן תזכרנה דהרות סוסים.
בערב בדירה אני שומרת על סולידריות אמיצה מול קוסטה השותף וטוענת שהחזרות אמנם ניסיוניות משהו אבל דווקא מרתקות, תודה. גם קוסטה נשמע נלהב מהפקת 'חלום ליל קיץ' שבה הוא משתתף. "הבמאי העניק לנו תפקידים נוספים כדמויות רקע ביער המכושף ואמר שמבחינתו אלה דמויות חשובות יותר מהגיבורים", הוא מספר ואני בולעת את הקנאה בשקט.
בחלוף הימים התסכול הופך לעובדה מוגמרת עד שהלן עוצרת את אחת החזרות ומבקשת לברר מה מקור האנרגיה השלילית בחדר. "אנחנו פשוט קצת מפחדים שלא יבינו את ההפקה שלנו לעומת שאר ההפקות", אנחנו מגמגמים הסבר חלוש. "אל תלחצו מדברים שלא קשורים אליכם!", היא מרגיעה, "מה אכפת לכם אם ההפקה קצת שונה? אתם תבחנו על איכות ההופעה שלכם". אנחנו נאלצים להסכים.
באמת אין טעם להשוות, הרי אנחנו לא נבחנים על הבימוי אלא על הביצוע. "תפסיקו להסתכל על הקבוצות האחרות ולהשוות אליכם" היא מוסיפה לחלוק מילות חכמה. "צודקת", דנקן ממשיך בדברי הפיוס הכללים, "גם הבמאי של 'מידה כנגד מידה' אמר להם את אותו הדבר בחזרה בשבת". "מה?!", הלן מתפרצת, "הפקות אחרות מקבלות חדרי חזרות גם בשבת?! זה לא ייתכן! אני הולכת לדיקאן. ותפנו את שבת הבאה! מקסימום ניפגש בגינה השכונתית שלי".
בטריקת דלת מהדהדת היא מותירה אותנו לבד בחדר. בהתחלה אנחנו חוזרים לרקוע ולנהום קללות אליזבתניות, אבל מהר מאד אנחנו מקבלים את ההפסקה שנחתה עלינו ומחליטים לשוטט בבניין כדי לראות קצת את ההפקות האחרות.
"ז'ה מאפל ג'סיקה?", אני שומעת את חברתי מדקלמת בטון מהסס. "זוועה! נורא ואיום!", עונה לה קול רועם, "את לא נשמעת צרפתייה בכלל! מקסימום בלגית!". אנחנו מגלים שהפארסה הצרפתית גובה קורבנות ממשתתפיה.
בקומה הבאה מתאמנים ברי המזל מ'חלום ליל קיץ' על תפקידיהם הכפולים. "לא! לא! לא! לא! לא! אתם עדיין נראים כמו עצים ואני רוצה שתהיו מהות של יער! לא! קוסטה אני רואה שאתה חושב על עלים!".
מסתבר שכל ההפקות סובלות ולא רק אנחנו. כמה נעים. לפחות כולנו נראה עלובים לעומת 'מידה כנגד מידה' על חידודי הטקסט שלהם. בזחילה אנחנו מתקרבים לקצה המסדרון כדי לחזות בקצת ניתוחי טקסט כפי שמעולם לא חווינו. במרכז חדר החזרות עומד סטיב עם המחזה ביד והבמאי חג מסביבו. איזה כיף, איזו תמונת במאי-שחקן קלאסית. אנחנו מתקרבים עוד יותר כדי לשמוע. "וכשאנג'לו אומר 'מה זה?' מה אתה חושב שהוא שואל?", "מה זה?", "זו השאלה".
