אודי: אז איך מתקדם פרויקט המבוכה שלכן?
אני: הכל תלוי איך אתה מגדיר התקדמות...
אודי: כבר נעמדתן באמצע קרון ברכבת התחתית ודקלמתן המלט לנוסעים רנדומליים?
אני: בדיוק התכוונו לעשות את זה אבל היו עיכובים ברכבות ונאלצנו לבטל.
אודי: אז לא עשיתן כלום!
אני: למה להגיד ככה?! דווקא כתבתי מכתב תודה לשר התחבורה.
תקציר האירועים הקודמים: כחלק מפרויקט מחקר שמתמקד במבוכת השחקן, הטלנו על עצמנו - חברותיי לספסל הלימודים ואני - את המשימה לעלות לקרון ברכבת התחתית ומשום מקום לבצע סצינה מהמלט לשאר נוסעים. חברה נוספת תתעד את ההופעה בוידיאו ואחר כך נשב וננתח את הממצאים במונחים אקדמיים ומעשיים כדי להציג אותם בהרצאה מול פאנל בוחנים. אחרי שניסיון ההופעה הראשון נפח את נשמתו עוד בטרם החל, התחלנו דווקא לצבור בטחון
ההזדמנות לערוך עוד חזרות מאפשרת לנו להרגיש נינוחות יותר עם הטקסט, אלנור מציעה חפצים שאולי נשלוף במהלך ההופעה ושרה מוצאת שורות שאפשר לשחק בהן עם הקהל ולנסות להוציא ממנו תגובה. גם הרשימה הביבליוגרפית שאודי שלח מתחילה להיות מוכרת יותר ואנחנו מסמנות עמודים עם מנגנוני התמודדות שונים ומנסות לנחש מה תהיה ברירת המחדל של כל אחת מאיתנו.
מכיוון שההופעה נשארת בגדר תיאוריה בלבד אנחנו אפילו קצת מפנטזות על האופציה שבכלל לא יהיה מביך. מי יודע, אולי ההופעה המאולתרת שלנו תהיה כזו הצלחה מסחררת ונתחיל מסורת שתהפוך לאגדה מחתרתית ברכבת התחתית.
שעות התדיינו, התפלמסנו וסיכמנו - אבל איך שלא הסתכלנו על זה, לא הצלחנו למצוא דרך לנתח את הממצאים מבלי לבצע את ההופעה. אז בצעד נחוש החלטנו שדי, וחזרנו לזירת הפשע - הרכבת התחתית.
בדרך לרציף צפה בי שוב הפנטזיה על להרחיב את הפרויקט למופע נודד שיפרוץ את גבולות המדיום. "רכבות או לא להיות" - אני כבר רואה את שלטי הניאון בכניסה לתחנות. למה לא? תכלס, למה לא?
למה לא?! כי זה היה מזעזע. מבוכה? האמ-אמא של המבוכה. כל עבודת ההכנה, כל הנשימות העמוקות וההחלטות שאנחנו אמיצות ויהיה מסעיר ובסוף אנחנו מושכות פחות תשומת לב מהסודוקו שהגברת לידי פותרת. אני רוצה למות מהבושה ואף אחד לא מתעניין בנו, רק תייר צעיר ושיכור שנשען על הקיטבג שלו מחייך במין אמפתיה שאומרת "ידעתי שיש סיבה לבוא ללונדון, כל המטורפים פה ביחד".
אנחנו יורדות מהרכבת שבורות לב. איך קרה שככה פתאום באמצע שייקספיר מתייבש לנו הגרון והמבט נודד לרצפה?! מאיפה הגיעה הצמרמורת הזאת? ולמה קיבינימט אף אחד לא מחא כפיים, אפילו מתוך נימוס?!
למרות הטראומה אנחנו מחליטות שלא להתייאש וללכת על סבב שני בעיקר כי אנחנו ממילא צריכות לעלות על הרכבת חזרה. מי יודע, אולי עכשיו נכנס לשוונג ודווקא תצא אחלה הופעה.
ובכן, לא. שרה, בכוחות אחרונים מנסה לצעוק את השורות שלה, פעולה שגוררת את אלנור למבוכה עוד יותר גדולה, כך שהיא לוחשת את השורות כל כך בשקט שאני אפילו לא שומעת את הסימן שלי להכנס לסצינה. אולי העובדה שאני עומדת עם הגב למתרחש בקרון וקוראת פרסומת בריכוז רב משפיעה גם. הפעם, אנשים דווקא מרימים מבט מדי פעם כדי לראות את תאונת הדרכים שמתרחשת לנגד עיניהם. אחרי כמה שורות, תודה לאל, הסצינה נגמרת.
אוי לא. אוי לא! בתוך כל המערבולת הזו לא הבחנו שפספסנו את התחנה שלנו ועכשיו נותרו עוד לפחות שלוש דקות עד שנוכל לרדת. איך לא חשבנו על זה?! אנחנו עומדות באמצע בקרון מסתכלות אחת על השנייה ושותקות. אם ביקשתי את נפשי למות לפני כחצי דקה זה רק כי לא ידעתי שהיא תגיע לגיהנום הנוכחי. הנוסעים מבינים שעכשיו הם ללא ספק צופים בשיאו של המופע - שלוש בחורות נבוכות עומדת ברכבת ומנסות להדחיק, ובחורה רביעית שמצלמת אותן בוידיאו.
"נו? איך היה?", שואל אודי בציפייה, "קמתן? עשיתן? הצלחתן? איך התמודדתן עם המבוכה? ערערתן את ההבניה החברתית השקרית שכולנו מקבלים על עצמנו? אני יכול להשתמש בסרט וידיאו להרצאה שלי? איך היה???". "עזוב", אני ממלמלת, "סתם פדיחה".
