אלכס: איפה זה היה?
אני: כאן.
אלכס: את בטוחה?
אני: כן.
שרה: ולא הזזת את זה לשום מקום אחר?
אני: לא, זה היה כאן, בין הכסאות.
ג'ק: מה קרה?
אני: התיק שלי נגנב.
במחי מצמוץ אחד איבדתי את כל רכושי עלי לונדון. תיק הגב שלי נגנב מפאב בקובנט גרדן. האירוע התרחש בצורה הקלישאתית ביותר יצאנו לפאב חבורה עליזה, הנחנו את התיקים בין הכסאות שלנו בפאב, וכעבור שעה קמנו ללכת עם תיק אחד פחות. בא לי למות.
שרה סורקת את החדר פעמיים ושלוש פעמים. אלכס וג'ק מרימים כסאות של זרים. הברמן מפרכס בהתנצלות ומציע לחייג למשטרה כדי לדווח. ואני? כל כמה שניות אני מעכלת עוד פריט שישב בתמימות בתיק ובא לי למות. המחשב הנייד עם הטור של השבוע הבא, הטלפון הישראלי עם הסמסים ששמרתי מחברים, המשקפיים, המפתחות, הארנק. הארנק!
במזל, הסלולרי השני שלי היה בכיס המעיל ולא נגנב, כך יכולתי להתקשר לבנק ולבטל את כרטיס האשראי, אבל חשוב מזה - יכולתי להתקשר להורים בארץ ולבכות. "התיק שלי נגנב!" אני מתייפחת בהיסטריה בזמן שאבא שלי מנסה להבין איזה רשויות ישראליות צריך לעדכן על אובדן הארנק. "שדדו אותך?" שואלת אמא בדאגה. "לא, אבל מישהו הרים את התיק שלי עם הלפטופ". "לא נורא, חומד, העיקר שלא נפגעת".
"והם לקחו גם את המפתחות לדירה!", אני מייבבת, "והמשקפיים!". "זה רק נזק ברכוש", אמא מנחמת "הכל יהיה בסדר". "והטלפון הנייד הישראלי עם המטען" אני מפרטת במשיכת אף בזמן שאמא שולחת אנרגיות חיוביות דרך הקו.
"ובתיק היו לי כל כלי האיפור שלי..." "די שני, זה כבר שטויות" אמא שלי מנסה להכניס פרופורציה לסיפור. "..עם הפינצטה שנתת לי משנות השבעים ועדיין חדה.." "נבלות! את הפינצטה הם לקחו?! פינצטה טובה זה לחיים! שירקבו בגיהנום! גנבים!". הו, קצת אמפתיה, זה כל מה שרציתי.
בלילה לא ישנתי. אחרי ששחזרתי לשותפיי לדירה את המאורעות פעם אחר פעם והם חלקו סיפורי זוועה משלהם על אובדן רכוש, נותרתי לבד בסלון עם המשימה להזמין מנעולן. במיטה, במצב חצי הכרתי הרצתי את אירועי הערב שוב ושוב, ובחלומי אני אומה תורמן שנוקמת את לכתו בטרם עת של התיק.
למחרת ביקר אותי המנעולן והחליף את המנעולים בדירה בתמורה לשארית המזומן שנותר לי. מכיוון שלא היה כבר אף אחד בבית לרחם עלי נאלצתי להמשיך להיות יעילה וגררתי את עיניי האדומות לאיזו רשת אופטיקה כדי לרכוש משקפיים חדשים. אחרי שהפלתי שלושה סטנדים מעייפות לקחתי את שני הזוגות הראשונים שנפלו עלי וניגשתי איתם לקופה, כדי שהמוכר יעזור לי בהתלבטות.
"הכל בסדר, גברת?" הוא שואל. "לא. גנבו לי אתמול את התיק, עם המחשב, הארנק, המשקפיים..". "אוי, כמה נורא! אני הכי מבין אותך!" אני מרגישה שסוף סוף מצאתי את תאום הנפש האבוד שלי "בדיוק לפני שבוע, קרה אותו הדבר לבן דוד שלי! הוא היה בפאב והבחורה שהוא יצא איתה הניחה את הנייד שלה לשנייה על השולחן וגנבו אותו ממש מתחת לאף!". לא, לא בדיוק קבוצת התמיכה שקיוויתי לה. דמעות עייפות שוב נקוות בעיני והמוכר מבין מה עליו לעשות. "הזוג האדום יתאים לך".
בערב החברים נאספים כדי לבדוק שאני עדיין בחיים. "בואי, ניקח אותך לבירת עידוד" הם מציעים, ואני נענית. בשלב הזה הייאוש הופך לזעם והחברים נותנים לי לשפוך את התסכול. "הם לא יכלו להשאיר את המשקפיים? אה? והאמון שלי במין האנושי? מה יהיה איתו עכשיו? ומה הם יעשו עם מחשב בעל מקלדת עברית, הא?".
שרה מנסה להתמודד עם שאלות פרקטיות, "יש לך לפחות ביטוח?". "מה משנה הביטוח כשאיבדתי את כל מה שישב לי על המחשב בחצי השנה האחרונה?!". "מה, לא עשית גיבו..", אלכס מתחיל אבל לא מעז לסיים את השאלה בקול רם. אני קמה מהכסא בהפגנתיות ומתחילה לצעוד לכיוון השירותים. "אל תשכחי את התיק שלך!" קוראת שרה ומצביעה לעבר התיק שהשארתי זרוק על הרצפה. "שיישאר" אני מפטירה בזלזול. "מה קרה, חזר לך האמון בבני אדם?", שואל אלכס בתקווה. "לא, פשוט אין יותר מה לגנוב".
