אמא: אז אני פוגשת אותך ברציף בתחנת הרכבת פדינגטון?
אני: כן.
אמא: והרכבת לוקחת אותי מהית'רו ישר לשם?
אני: כן.
אמא: ומה אם יש כמה רציפים שהרכבת מגיעה בהם?
אני: אין. יש רציף אחד ואני אהיה בקצה שלו.
אמא: ואיך אני אזהה אותך?
אני: אני הבת שלך.
אמא באה. אחרי חצי שנה של טלפונים, שיחות סקייפ ומיילים אמא באה. קור ינוארי הולם, ואני עומדת על הרציף ומחכה. לפי חישובי הזמן היא אמורה להיות על הרכבת הבאה. מקצה הרציף אני רואה את הקטר מתקרב ופתאום עולות לי דמעות של שמחה בעיניים. אמא באה! איזה כיף! במשך שבוע היא תהיה כאן כדי לפנק אותי! אנשים מתחילים לרדת מהרכבת. אני מסתובבת הלוך ושוב על הרציף ואמא אין. כל זיקוקי הדינור הרגשיים והיא בכלל על הרכבת הבאה. טוב, מחכים.
אחרי כרבע שעה אני רואה את הקטר שוב מתקרב לרציף. אמא באה! איזה לחץ! כמו באן קי מון, היא מגיעה לבדוק את מצבי בעיר הגדולה ולשקם את ההריסות. אני מנסה לחשוב אם יש אפשרות להשאיר לה פתק שמודה על הביקור, מבלי שנצטרך באמת לקיים אותו. בינתיים הרציף מתפנה ואני מבינה שגם על הרכבת הזו היא לא נמצאת. אחרי שלוש רכבות ושלושה התקפי לב אמא יורדת לרציף בהתרגשות. אני, שבינתיים כבר עברתי את כל הספקטרום הרגשי מקבלת אותה הכי טבעי בעולם. אמא באה, נזוז.
לא הכל זורם בנינוחות. אני קולטת את המבט החצי מזועזע שנפלט לה כשאני עורכת סיור בדירה, ולא נעים לי לגלות שככה הבית נראה אחרי קרצוף לכבודה. גם פתיחת המזוודות עוברת במין שמחה מהולה באכזבה כשהיא מוציאה את הקפה הלא נכון מישראל ופיתות מקמח מלא. "זה הרבה יותר בריא", היא מסבירה, כאילו שבריאות הייתה השאיפה שלי כשפנטזתי על פיתה עם שוקולד למריחה מהארץ.
לפחות את התבלינים מישראל היא הביאה. "מה, התכוונת ברצינות שאת רוצה תבלינים?". אין תבלינים. איך אמא תבשל לי אוכל של אמא בלי כל המצרכים הנדירים שהיא הייתה אמורה להבריח במכס?!. "יהיה בסדר. זו לונדון", היא מרגיעה בביטול יד, "נמצא את כל מה שצריך כאן. זה מה שאת תמיד אומרת בטור שלך ממילא, לא?".
עם אמא כאן, הלימודים מקבלים השבוע משקל קצת פחות חשוב וברגע שנגמר היום אני ממהרת לכניסה לבית ספר, שם אמא מחכה כדי שנמשיך לתיאטרון/מסעדה/קניות או הכל ביחד. החברים הבינלאומיים שטרם זכו למשלחת משפחתית ממהרים איתי כדי לראות את הפלא - ביקור מהמולדת - ואני מרגישה קצת כמו הגור הנבחר ב'צער בעלי חיים' בזמן שהם מנופפים לנו לשלום. "את יודעת, אנשים חושבים שזה קל לכם כאן, אבל אתם כל כך חזקים לעבור את זה לבד", אמא אומרת תוך כדי נפנוף חזרה לחברים, "את יכולה לכתוב על זה בטור שלך".
החזרה למצב תיירת עם אמא שלי מחזיר גם לי וגם ללונדון את הזוהר שחיי היום יום טשטשו. ומצד שני, בין קניות למוזיאונים, איפה בדיוק אמא תספיק לבשל לי ארוחות על גבי ארוחות כדי לארוז הכל בקופסאות פלסטיק בפריזר?
בצער רב אני נאלצת להתמודד עם האמת המפתיעה שאמא שלי חושבת שהיא בחופשה בלונדון. "אולי אני אבשל משהו במוצאי שבת לחבר'ה בבית?", אמא מציעה באגביות, ובתגובה מגדה וקוסטה פוצחים בצום מקדים, שרה מעבירה מזוודה לדירה כדי להיחשב שותפה ואלכס ומינה פשוט שואלים אם להביא יין אדום או לבן. "אוקי, אז נלך לסופר מחר אחרי ההצגה?"
למחרת בערב אנחנו מתיישבות במסעדה הודית אחרי 'אדיפוס' בתיאטרון הלאומי. אמא ואני מאד מרוצות מרייף פיינס בתפקיד הראשי ואמא חושבת שבדיוק הפקות כאלה הן מה שאני צריכה לעשות עם תום הלימודים. אני מתחילה לזוז באי נוחות בכסא, ואמא משנה במהירות את כיוון השיחה "ההצגה באמת הייתה יוצאת מהכלל, את יכולה לכתוב על זה בטור שלך!". שפלאח! מלצר הודי אומלל נתקל בכיסא של אמא ושופך עליה כוס מלאה בבירה.
החולצה הלבנה שזה עתה נקנתה ב'מרקס אנד ספנסר' הופכת לבז' ואמא שלי, ספוגה בבירה, קמה מהשולחן. לא משנה כמה 'סורי, סורי' המלצרים ממלמלים, אנחנו מוותרות על הקינוח בחינם ומדשדשות החוצה. המקלחת המפתיעה הזו דווקא מובילה אותנו לפרץ צחוק, ובספורטיביות ראויה לציון אמא מחליטה עדיין לבקר בסופר כדי לקנות מצרכים למחר.
"נגמר כתף בקר, גבירתי" מבשר הקצב "אני יכול להציע לך כתף חזיר?". "חומוס טחון? מה זה חומוס טחון?", תוהה המוכר ואני מחווירה - מה יקרה לארוחה הביתית שלי? "מקסימום ניקח איזה טייק אווי ממסעדה ליד", אמא אומרת. "מה?! טייק אווי?!?!", אני מתפרצת, "אני לא רוצה טייק אווי! אני רוצה אוכל של אמא! את לא אמורה לבשל לחברים שלי כי הם רעבים, את אמורה לבשל להם כדי שכולם יקנאו באוכל המהמם שגדלתי עליו ויבקשו להספיג את השאריות של הרוטב עם פיתות שלא עשויות מקמח מלא!!!".
שתיקה. אמא שלי מסתובבת ופונה לאחד המסלולים בסופר בלי לומר מילה. אני נשארת במקום ונאלצת להודות ביני לבין עצמי שאכן נהפכתי לילדה של אמא בשבוע הזה, רק לצער כולנו לגרסה שהייתי בגיל שלוש. מה אני רוצה מאמי הגיבורה ספוגת הבירה באמצע לונדון. "אמא?", היא מסתובבת כדי לקבל את ההתנצלות שלה היא ראויה. "אני יכולה לכתוב על זה בטור שלי?".
