נטלי: ווק.
אני: ווק.
נטלי: ווק.
אני: ווק.
נטלי: לא. זה ווק, לא ווק.
אני: רגע, איזה ווק?
נטלי: ווק כלי לבישול, לעומת ווק להליכה.
אני: ווק.
נטלי: איזה עשית עכשיו?
אני: כלי לטייק אווי?
המבטא האנגלי מתחיל לעלות לי על העצבים. כל הצקצוקים העדינים והזוויות הספציפיות של הלשון הבריטית פשוט לא מסתדרים עם העיצורים הנוקשים שאני רגילה להפיק. נכון שניכר שיפור משמעותי במבטא שלי מאז שהגעתי ללונדון, אבל אני חוששת שעוד רחוקים הימים שאוכל לעלות על במה ומישהו יחשוב שקיירה נייטלי ואני הלכנו לאותו גן ילדים.
בבית הספר מעודדים אותנו לקבל באהבה את המבטא המקורי שלנו בין אם הוא מישראל, ארצות הברית או חבל יורקשיר אבל לכולנו ברור שהרבה יותר קל לדקלם שייקספיר באנגליה עם המבטא של המלכה. ג'ו, המורה לפיתוח קול, מנסה להסביר לנו שקל זה לא הולך להיות. "עבודה על הקול היא דבר מאד אישי. אנשים מצפים להשתנות אבל בעצם להישאר אותו דבר, וזה לא יכול לקרות", הוא מתפייט.
ואם זה לא מספיק כדי לעורר בי אשמה על שלא טרחתי על המבטא מספיק בחופשת חג המולד, בשיעור קרבות במה המורה רייצ'ל מנסה להסביר לנו כמה חשוב שנתאמן על הכוריאוגרפיות שהיא מלמדת אותנו. "העבודה עם החרב עוד זרה לגוף שלכם. שריר צריך לחזור על פעולה לפחות 1,065 פעמים לפני שהיא נהיית אוטומטית לגוף" היא זורקת סטטיסטיקה. בחיים לא יהיה לי מבטא בריטי.
נכון לעכשיו, בעקבות אינספור תרגילים מפרכים אני מצליחה לדבר אנגלית או במבטא ישראלי או במבטא בריטי כל כך יוקרתי ומזויף שאפילו מרגרט ת'אצר הייתה נשמעת שכונה לידי. אז אני מתיישבת בבית קפה קטן ליד בית הספר כדי לעשות תרגילי קול לקראת המשימה ההירואית שעומדת בפני להקליט את ההודעה בתא הקולי שלי.
"והיו שם אנשים שזרקו נעליים לעבר השוטרים, הפרחנו בלונים עם דגלים של פלסטין, שוטרים העיפו לנו מכות - היה נהדר!" אני שומעת קול מהשולחן לידי. אני מרימה את הראש כדי למצוא שתי בחורות משוחחות בהתלהבות על ההפגנה האחרונה מול שגרירות ישראל בלונדון. גם אני לא שמחתי מהמלחמה הזו וגם אני רציתי שישראל תפסיק להפציץ את עזה - אבל פתאום נורא הרגיז אותי שההפגנה הזאת היא שעשוע מגניב עבור ילדי צפון לונדון המעודכנים.
"יותר מאלף שלוש מאות אזרחים פלסטינים הם הפגיזו בעזה בלי שום צידוק" אומרת אחת הבחורות, ואני נושמת עמוקות. אני מתוסכלת כי אין לי איך להצדיק את מה שהמדינה שלי עשתה, אבל גם כי אני לא רוצה להצטדק בפני חבורת יפי נפש מלונדון. תעזבו לי את המדינה בשקט, ותלכו לפאב. ג'ו צודק. ככל שאני עובדת קשה כדי להעלים את המבטא הישראלי שלי, הזהות הישראלית שלי מתעקשת לצוץ. גם הלשון שלי משתנה אבל גם הדברים שעומדים לי על קצה הלשון.
אני מתחפרת בלפטופ ומנסה לתרגל תכונה בריטית טהורה להתנהג כאילו אני לא מבחינה במשהו שמתרחש מילימטרים ממני אפילו אם זה נוגע לי. רגע, זה בכלל נוגע לי? אולי זו הסיבה לפרץ הפטריוטיות שתוקף אותי - העובדה שזה לא נוגע לי. הרי כאן באנגליה הנינוחה, ההשפעה הממשית היחידה שיש למלחמה עלי היא שמשתלם לי לקנות עכשיו כרטיס טיסה לביקור בארץ. "ומצרים האלה, לא עשו כלום. לפחות בלבנון ניסו להשפיע והפגיזו קצת את צפון ישראל" נואמת הבחורה ואני מרגישה את האדים של התה יוצאים לי מהאף.
גולדי, חברה מהארץ, מצילה את המצב כשהיא עולה מולי בצ'אט. "אוף עם האנגלים האלה", היא מנחמת "כל הדעות המצטדקות שלהם הן סתם מסווה לגזענות". אני בוחנת את הבחורה תוך כדי שהיא מזמינה חשבון. "היא לא אנגלייה", אני מאבחנת, "תווי הפנים שלה ים תיכוניים. אולי היא ספרדייה או יוונייה".
פתאום עוברת לי בראש מחשבה: מה אם היא פלסטינית? אחרי הכל זו לונדון. אם לידן יכולה לשבת בחורה ישראלית למה שלא תשב לידי בחורה פלסטינית? "אם היא פלסטינית אז היא צודקת ומגיע לה לנצח בויכוח הדמיוני שיש לך בראש", פוסקת גולדי. "אבל איך תוכלי לדעת אם היא פלסטינית?". לא יודעת. "אולי לפי המבטא?", היא מציעה ואני טורקת את המחשב בתור מענה.
את הפרכוס העצבני שלי תוך כדי 'ברד ירד בדרום ספרד' מפסיקים קוסטה, ג'ס וכמה חברים שהם הביאו איתם. הם מתיישבים ליד השולחן ואני מדווחת להם על השיחה האחרונה שהייתי עדה לה.
"אוי, מסכנה. מה באמת המצב בבית? הכל בסדר עם המשפחה שלך?" שואלת ג'ס בטון אמפתי שעוד יותר מעצבן אותי. לא רוצה לא את הביקורת על ישראל ולא את ההזדהות. באופן מפתיע, אני לא זורקת עליה נעל אלא מודה לה על ההתעניינות ומעדכנת שמיום ראשון יש סוג של הפסקת אש ושזה כנראה נגמר.
"רגע, את ישראלית?" שואל חבר אחר של ג'ס. "כן" אני עונה בחשש, מוכנה להצדיק או לתקוף כל דעה. "בחיים לא הייתי מנחש" הוא מתפלא "לפי המבטא שלך אפשר היה לחשוב שנולדת באנגליה!". עושה שלום במרומיו.
