העורכת: אז על מה תכתבי את הטור השבוע?
אני: לא יודעת, אני חולה.
העורכת: מה יש לך?
אני: כאב גרון, אף נוזל וחולשה כללית.
העורכת: נו, אז את עדיין יכולה להקליד.
אני חולה. אני חולה ומסכנה ויש לרחם עלי. בכישרון רב בחרתי להיות חולה בשבוע הכי פחות נכון: גל קור תוקף את אנגליה, אני עוברת דירה, סמסטר החורף בלימודים התחיל והמלחמה בישראל נמשכת. ארבעה נושאים שהייתי יכולה להקדיש לכל אחד מהם טור שלם, אבל אני אותי רק מעניין שמישהו יכין לי מרק ירקות.
ואני לא רואה מאיפה תגיע הישועה בנושא. לא משנה כמה אני משתעלת בדרמטיות, מושכת באפי או נאנחת עמוקות, דיוויד אוטוטו שותפי לשעבר עסוק בלארוז את חייו לתוך קופסאות ולחזור לגלזגו. מכיוון שהוא קיצר את החוזה שלו, החלטתי לחסוך בעלויות המגורים ולעבור לדירה בשכונה זולה יותר, ביחד עם שני חברים: קונסטנטינוס מהלימודים ומגדה מבית הקפה שבו אני עובדת. שניהם אנשים נפלאים, אבל מסיבה לא ברורה גם הם לא מבינים שפחות דחוף לנקות עכשיו רצפות ויותר חשוב לרחם עלי.
גם בבית ספר כולם עסוקים בסמסטר החדש במקום בשחפת שאני מפתחת: בשליש הזה הלימודים מעבירים הילוך קדימה לטובת עבודה על הפקות אמצע שנה וקורסים חדשים. אחד השיעורים המבטיחים הוא קרבות במה. כמו כל מד"סית מורעלת, רייצ'ל מריצה אותנו בזיגזגים לפני שהיא מחלקת את הצעצועים: חרב ופגיון לכל תלמיד, איתם נלמד איך לזייף תקיפה, ובעיקר פגיעה.
דייב ואני מזייפים בחדווה תקיפות שלו והגנות שלי ואני כבר שוכחת את החום והחולשה שאני מטפחת באדיקות. המורה מבקשת להחליף תפקידים. "'שני, את יודעת שזה רק קרבות בכאילו, כן?" לא מאחרת להגיע הבדיחה הצפויה, "אם אני תוקף אותך את לא תפגיזי את הכפר שלי, נכון?". שיעול.
בסוף יום הלימודים אני מבינה שהגיע הזמן להעביר את שארית הדברים לדירה החדשה. בדרך אני מנסה לשאוב קצת רחמים מההורים בטלפון, ואמא מציעה לשלוח במייל מתכון למרק ירקות. אין מה לעשות, כמה שכיף פה בלונדון להיות גיבורה וחזקה ולבד הכל מתגמד כשמתחילה ללחוץ הפקעת שבגרון. אני גוררת את עצמי לחיפושים אחר סופר פתוח בשכונה החדשה, קונה כמה ירקות וחוזרת לדירה החצי ריקה כדי להכין מרק.
הדירה החדשה, באחד האיזורים הפחות אופנתיים של לונדון, כוללת סלון ושלושה חדרי שינה. באופן מטריד, בקדנציה הקודמת שלה, הדירה שיכנה כתשעה אוסטרלים. אז יש הרבה מה לנקות. הכיריים מופתעים שהם זוכים לטיפול בזמן שאין בכלל ספק שהמקלחת נואשת הרבה יותר, אבל אני מקרצפת ביסודיות, ואז בבגרות מופתית קולפת ירקות, שמה את המרק על הכיריים ומתפנה למקלחת כדי לשאוף קצת אדים רעילים של חומרי ניקוי.
בהמשך קוסטה ומגדה מצטרפים ואנחנו מסיימים את ניקוי האזורים המשותפים במהירות. ברגע שאנחנו מפסיקים לנוע מתגלה תכונה נוספת של הבית החדש שלנו: הוא ממוקם באנטארקטיקה. קור אימים בחדרי השינה ומכיוון שיש גבול לכמה אפשר לחמם את הידיים מאדים של מרק - הגיע הזמן לגלות איפה המתג של החימום המרכזי, או שאני באמת חוטפת דלקת ריאות.
אחרי שהדירה מפשירה וריח נעים של מרק מתפשט בין החדרים אני כבר מתחילה להפשיר בעצמי. נכון, אין לי כאן אף אחד שיפנק אותי ויכסה אותי במיטה תוך כדי מלמולי "מסכנונת" כשאני חולה, אבל אני עדיין יכולה ליצור לעצמי בית, וגם זה משהו. המחשבות החיוביות מזכירות לי שאם אני רוצה להתכרבל עוד היום, כדאי שאתחיל לשאוב את המיטה שבה ישן כפר אוסטרלי קטן לפניי. פתאום נהיה חושך.
"מה קרה?" אני צועקת לשותפיי החדשים. "מה קרה?" הם צועקים בחזרה. בגישושים זהירים אנחנו מתכנסים בסלון ומגלים שאנחנו לא יודעים להגיד בשפה שהיא לא שפת האם שלנו "קפץ הפיוז". אחרי כמה טלפונים נואשים לבעל הבית ולחברת החשמל מתברר שהקומונה שגרה כאן קודם לא שילמה חשבון בזמן ונותקנו. הידד. "לפחות יש פס אור במטבח" קורא קוסטה. "אור במטבח?!" אני מתפלאת. "יש חשמל במטבח?". "לא", הוא עונה. "מהכיריים". אח, תמיד ידעתי שמרק ירקות יפתור הכל.
