בתחילת הקיץ, כשהלכתי לתומי ברחוב בו גרתי, אזעקת "צבע אדום" הרעידה את העיר. הבטתי ימינה ושמאלה כדי לחפש מחסה. נותרו 13 שניות. הבית שלי רחוק מדי. 10 שניות. כנראה שמה שנותר הוא להיצמד לקיר בטון, בתקווה שהקסאם ינחת בצד הנכון. 8 שניות. לפתע אחזה יד בצווארון חולצתי ומשכה אותי פנימה עמוק לתוך אחד הבתים. הפיצוץ לא איחר לבוא. הקסאם לא תמיד נותן 15 שניות של חסד.
אני לא הסטודנטית הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שנקלעה באמצע הרחוב בהתקפת קסאמים פתאומית. אני גם לא הראשונה, שהודות לערנות ולתושייה של תושב שדרות, מצאה בסוף מקום מוגן. אישה זרה, שהבחינה בי מבעד לחלון, יצאה החוצה לאחר שראתה את הבהלה וחוסר האונים שלי והושיעה אותי.
יש שיאמרו שהעמידה האיתנה של תושבי שדרות היא רק מכוח ההרגל, ששמונה שנים עושות את שלהן. כך או כך, מכוח ההרגל או לא, מה שראיתי בשנתיים האחרונות שבהן גרתי בשדרות, היא חמימות גדולה משולבת באהבת חיים וחוסן בלתי נתפס.
גם בימים ההם הסינמטק המשיך לפעול כרגיל, חנויות הבגדים נותרו פתוחות והשוק המשיך להתנהל כסדרו פעמיים בשבוע תחת כיפת השמים. עוד לפני מבצע "עופרת יצוקה", כשירי הקסאמים כבר הפך לחדשות המשנה לקרחת של נינט, פה בעיר הזאת, מצאתי את הכבוד האבוד של מדינת ישראל.
הקסאמים מעולם לא הכתיבו את סדר היום הם רק הפריעו לו. הקיוסקים נותרו פתוחים, החנויות עבדו כרגיל, מגרש הכדורגל המה ילדים והכי חשוב "איציק מלך הפלאפל" המשיך לשרת לקוחות.
בשבועיים האחרונים לנתי בבתים שהסכימו לארח אותי, והמכונית הקטנה שלי הפכה לארון ציוד. בפעמים האחדות שעצרתי לאסוף את חפציי ולהכין אוכל לימים הקרובים, נאלצתי בכל כמה דקות לרוץ לחדר המדרגות שוב ושוב נוכח האזעקות הבלתי-פוסקות.
קשה פה. קשה מאוד. אנשים סגורים בבתיהם, וברי-המזל שבביתם ישנו ממ"ד, סובלים מכך שמרבית הפעילויות מתרחשות במקלטים. הילדים סגורים בבית כבר שבועיים, משתגעים ומשגעים את הוריהם. הרחובות כמעט ריקים מאדם והתנועה דלה מאוד. הרחוב הראשי, לעומת זאת, כוסה בדגלי כחול-לבן ובכניסה לעיר הוצב שלט מטעם העירייה, המביע את התמיכה המלאה בצה"ל.
אבל המכה המיוחלת הגיעה, אש תחת אש. מדינת ישראל הוכיחה לנו שלא שכחו אותנו. העיר אמנם ניצבת בשפל, בזעם התותחים, ברחובות האפורים והחנויות הנטושות ועדיין, החיים פה נמשכים. בטלוויזיה דווח כי 80% מהתושבים לא התפנו. במתחם הסופר-מרקטים, שרק שלושה ימים לפני תחילת מבצע צה"ל התפוצצה בו רקטה וגרמה לנזק רב, אין כמעט חניה. והכי חשוב הפלאפל של איציק פתוח.
הכותבת היא סטודנטית שנה ג' במחלקה לתקשורת, מכללת ספיר.
