עידו: תגידי, הכל בסדר? את בחיים?
אני: כן, כן, למה?
עידו: אני יודע, מלחמה והכל.
אני: אני גרה בלונדון. פה אין מלחמה.
עידו: ולא נהרגת על ידי המון זועם?
אני: לא, לא, אני מסתובבת בעיקר בחברת המון אסקפיסטי. ואתה?
עידו: מה איתי?
אני: הכל בסדר אצלכם עם המלחמה?
עידו: אני גר בתל אביב. פה אין מלחמה.
שנת 2009 התחילה ברוח סערה. המלחמה בארץ תופסת עמודים ראשיים גם בלונדון אבל החיים שסובבים אותי מתרכזים בעיקר באיך להעביר את הרגעים האחרונים של חופשת החורף לפני שהסמסטר הבא מתחיל. אנחנו מחליטים לנצל את סוף השבוע המתקרב כדי לנסוע מחוץ ללונדון.
בתור חבורת סטודנטים לתואר שני במשחק היעד די ברור: סטרטפורד אפון אבון עיר הולדתו של וויליאם שייקספיר. לאלכס יש אוטו, לי יש דיסקים עם מוזיקה לדרך, ולכולנו יש ציפייה למוזה האלוהית שתנחת עלינו כשנבהה במיטה שבה נחרה אשתו של שייקספיר. אז נוסעים לסטרטפורד.
פקק. עוד לפני שעזבנו את מרכז לונדון אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים במקום בלי יכולת לזוז לאף רחוב צדדי. הסיבה: הפגנה מול שגרירות ישראל נגד ההפגזות בעזה. האשמה הציונית על ההפגזות מתערבבת לי באשמה השמאלנית על ההפגנות. אני מחייכת בהתנצלות ליושבי המכוניות שמסביבי כאילו הפקק נגרם בגלל ניסיון שלי להחנות ברוורס. אוטוטו נצא מהעיר והכל יזרום.
אחרי כחצי שעה שבה זכינו לשמוע את כל המלים באנגלית שמתחרזות עם פלסטין, ההפגנה מסתיימת ואנחנו ממשיכים בדרכנו אל מחוץ ללונדון. בכביש המהיר התנועה זורמת ומתחילים להרגיש את הסופש באוויר. באופן מפתיע, הדרך נראית לי כמעט מוכרת ולרגע אני מרגישה כאילו אני סתם בכביש 90 בדרך לאיזה צימר בגליל. אני חושבת על חברה שאמרה לי פעם שכבישים מהירים נראים אותו דבר בכל המדינות. ואולי פשוט הרבה זמן לא הייתי בבית.
הגענו לדיסנילנד. זאת אומרת, לסטרטפורד אפון אבון. כל מטר ריבועי בעיירה הזו חולב את תעשיית שייקספיר כאילו אין מחר. מסעדת "מידה כנגד מידה" מקבלת את פנינו לצד הוסטל "המלט", "תכשיטי יאגו" ו"מדרחוב ווילי". עם כל גלגולי העיניים, גם אנחנו תיירים פה, ואחרי שרכשנו כרטיסים להצגה בערב אנחנו פונים לעבר בית משפחת שייקספיר, להנהן ביראת כבוד מול ענתיקות.
באותו כרטיס לביתו של וויליאם אנחנו מוזמנים גם לשמוע מדריכים שידקלמו עובדות תקופתיות על שני בתים נוספים ברחוב, אבל אנחנו מוותרים על התענוג בנימוס ופורשים להתחמם בבית קפה קטן.
על כוס קפה אני בודקת מיילים ורואה את כל שורות הסטטוס בפייסבוק שסופרות את הטילים לצד אלה שמתנגדות למלחמה. ביקור בלתי נמנע באתרי החדשות הישראלים, שגורמים לי להבין שזה לא הולך להסתיים מחר, מדכא אותי עוד יותר. "בואי נעשה משהו שיעודד אותך" מציעים החברים, "נלך לקבר של שייקספיר".
מהקבר אנחנו ממהרים לתיאטרון של הרויאל שייקספיר קומפני שם מציגים הערב את "רומיאו ויוליה". כמה שלא נשחק אותה קול, הפנטזיה על לחזור לכאן בעתיד ולא בתור תיירים עוברת לכולנו בראש וגורמת לרצף מבטים מצועפים.
העיר ורונה שעל הבמה ממוקמת בשנות השלושים של המאה העשרים. שתי משפחות ששונאות אחת את השנייה מימים ימימה ושני מתבגרים שמחליטים שהרומנטיקה שווה הכל. בניגוד לבדרך כלל, אני לא מצליחה להשאיר את העולם מחוץ לאולם התיאטרון, ופשוט לתת להצגה לשאוב אותי.
חבורת חמומי מוח משתי המשפחות מתחילה קרב סכינים ובנווליו ממשפחת מונטגיו מנסה להרגיע את הרוחות. טיבלט קפולט שמגיע לזירה לא קונה את המלים היפות של בנווליו כשהן מגיעות עם סכין ביד: "מה, שולף ומדבר על שלום?" הוא שואל שנייה לפני שהוא מסתער עליו. והנה, אין כבר טעם להשאיר את העולם שבחוץ בחוץ, כי גם ישראל של 2009 על הבמה. כולם מדברים על שלום - עם סכין ביד.
שלוש שעות אחר כך, ומרחץ הדמים הרומנטי מסתיים בלחיצת יד בין שני אבות אבלים. "כולם נענשים" מסכם שליט ורונה את האירועים, ואני מבינה למה עד היום לא ממש התחברתי למחזה הזה בניגוד לרומיאו או יוליה, אף סיפור אהבה לא נראה לי מצדיק הרג מיותר. שלא לדבר על סיפור שנאה.
בדרך החוצה מהתיאטרון כבר מתחיל הדיון בחבורה על איכויות המשחק של יוליה, שחקנית צעירה שהרגע סיימה בית ספר למשחק. אמא מתקשרת מהארץ. "הכל בסדר?" אני ישר חושבת על התרחיש הכי גרוע. "כן, כן" היא מרגיעה, "סתם רציתי לשמוע איך היה בהצגה". "נחמד," אני עונה. "את יודעת, לא משהו לכתוב עליו הביתה".
