הסמסטר הראשון ללימודים הסתיים ואל החופשה נשלחנו עם משימה שהוגדרה כאחת הקריטיות לתחילת חיינו כשחקנים: תמונת הפרופיל.
כל שחקן ושחקנית חייבים להחזיק באמתחתם תמונה בשחור-לבן מבהיק שבה רואים את פרצופם האטרקטיבי, כדי לצרף לקורות החיים ולשלוח לסוכנים ומלהקים ובתקווה גם כדי שתופיע על תוכניות מהודרות במחיר שווה לכל נפש בתיאטראות הווסט אנד.
כמו כל מטלה בעולם המשחק, גם לתמונת הפרופיל יש מטרות סותרות: בשיעור מיוחד המרצה הסביר לנו שהתמונה היא כרטיס הביקור הכי יעיל למכירתנו כשחקנים: עליך להראות עוצרת נשימה כדי שהמלהקים יזכרו אותך, אבל גם יומיומית ואגבית כדי שתראי במציאות כמו בתמונה; חשוב שהתמונה תדגיש כמה את יכולה לשחק דמויות צעירות ממך בעשור, אבל שלא תפסול את העשור שמעליך; על התמונה להיות חד פעמית אבל רב שימושית ולהראות את הפוטנציאל הסקסי/ אמהי/ מתוחכם/ פרחולי/ עסקי/ שובב/ טרגי/ קומי/ אקזוטי/ מקומי שלך. מילות חכמה אבל כל מה שאני שומעת הוא שטיירה בנקס רוצה לעשות אותי סופר-מודל.
אחרי בירורים עם חברים אני בוחרת בצלם שג'ס ושרה שכרו את שירותיו בחור יווני שמבטיח אווירה ידידותית, הנחה לסטודנטים, ובסשן צילומי חוץ אחד את מקבלת 200 תמונות לבחור מהן. הידד. בחלומי אני יושבת מוקפת בערימת השתקפויות זוהרות שלי שמתעדות אחר הצהריים קסום ובו הצלם משתנק מרוב התלהבות מהכימיה ביני לבין המצלמה, אנשים נעצרים ברחוב כדי לחזות בפלא וביניהם סוכן רנדומלי שמחתים אותי על חוזה.
יומיים לאחר מכן אני פוגשת את סוקרטס, שם אמיתי. על רקע קיר מתקלף במזרח העיר, אני רועדת מקור בחולצה שחורה דקה ומנסה להחזיק את התלתלים במקום כנגד הרוח הלונדונית. "השיער נראה רע" סוקרטס מפגין את החום והדאגה שהובטחו לי. "מה אתה מציע לעשות?". "מאיפה לי, אני לא מבין בשיער" עונה הפילוסוף. אנשים באמת נעצרים כדי להסתכל על הבחורה עם השפתיים הכחולות והאפרו. עד שמתחיל לרדת עלינו גשם.
אני לא יודעת אם אי פעם יצא לכם לראות ברצף למעלה ממאתיים גרסאות לא מחמיאות של הפרצוף שלכם אבל חוויה נעימה זו לא. כל הקלקה על הקובץ שסוקרטס שלח לי גורמת לכתפיי להשתופף יותר - הפעם אני קצת פחות מעוניינת שאנשים יעצרו להסתכל. אין ספק, עם התמונות האלה אני מועמדת מובילה לתפקיד בן הדוד המתבגר בעל פזילה קלה ובעיות בטחון עצמי. בשארית האגו המרוסק אני עושה את המעשה הבוגר ומלקטת כעשר תמונות שבהן (אחרי ריטוש קל), התחנונים שלי בעיניים שייגמר כבר יכולים להיחשב כמבט אינטנסיבי. אני שולחת אותן לחברים ומשפחה בארץ לחוות דעת בטח אפשר להציל משהו.
ובכן, לא את הדימוי העצמי שלי. "מזעזע. שלא תעזי להשתמש בתמונות האלה" פוסק חבר צלם במייל; "תבקשי סשן נוסף" מייעץ אבא; "מה זה?!" שואלת חברה אחרת, ולא יספה. למרות ההוצאה הכספית המטורפת ושברון הלב המצטבר, אני מחליטה שתמונת פרופיל היא אכן מצרך חשוב מדי, ובקול רועד מתקשרת לצלם אחר כדי לקבוע תור בהול. בתור טובה לחבר משותף, נונו הברזילאי מסכים להשחיל את התור שלי למחרת.
שבת בבוקר ואני משרכת את דרכי לסטודיו האופנתי של נונו. אמנם וויתרתי על השאיפה לחלוק תא הלבשה עם נעמי קמפבל אבל אני יכולה להתנחם במחשבה שנונו צילם את שתינו, וגם זו דרך לגעת בזוהר. בסטודיו עצמו, קהל הנאספים נחלק לשתי קבוצות: נערים דקיקים בני 16 עם תספורת אופנתית וחלום להיות דוגמן צמרת ואמהות של נערים דקיקים בני 16 שבאו לחתום על טופס הסכמה. כולם מדפדפים במגזינים וממלמלים "FIERCE, FIERCE" ובין לבין מישהו נקרא לאיפור או סידור שיער. הו, כבר בא לי שוב להיות דוגמנית.
הפעם התוצאות הרבה יותר מוצלחות. הצילומים במקום סגור ומחומם; המאפרת מקצועית; נונו הכל זורם לטובתי ואני אשכרה גם מחייכת הפעם בחלק מהתמונות. בצער רב אני נפרדת ממתבגר שהגיע אמנם ללא ליווי אימהי אך גם ללא חצ'קונים, ומדלגת לביתי בציפייה לטלפון מבטי רוקוואי. מול המחשב אני מחליטה שלא רק לי מגיע לעבור תיקון ושולחת את התמונות הסופיות לחברים ולמשפחה שהיו שם ברגעי המשבר. למה לא, אני מפרגנת, שיראו גם הם כמה שאני מאממת. "מדהים! איזה תמונות יפות!" לא מאחרת התגובה התומכת לאגו המחלים שלי, "אבל מה תעשי כשתגיעי לאודישן ויראו אותך?".
העורכת: רגע, אבל למה לא היה דיאלוג השבוע?
אני: תמונה שווה אלף מילים.
העורכת: אבל יש כאן כמעט אלף מילים.
אני: בסדר, גם אין תמונה.
